צעיר זר "קיבל" במתנה את דירתה של חולת אלצהיימר ומכר אותה – בית המשפט ביטל זאת והשיב את הדירה לבתה של המנוחה

בחור זר הצליח להחתים קשישה סיעודית ודמנטית על צוואה המורישה לו את כל רכושה, לרבות בית מגוריה. הרשם לענייני ירושה השכיל לחשוד בצוואה המוזרה, ולערב בתיק את משרד האפוטרופוס הכללי. נציגי מדינת ישראל הצליחו לאתר את בתה של המנוחה, אשר מתגוררת בחו"ל, וזו תבעה וזכתה בביטול הצוואה. ואולם, עד מהרה התגלה כי לא רק על צוואה הוחתמה הקשישה חולת האלצהיימר, אלא גם על מסמכים לפיהם העבירה עוד בחייה את דירתה במתנה לאותו צעיר. הצעיר מיהר להעביר את הדירה לעורך-דין אשר כפי הנראה סייע לו בתחבולותיו, וזה מכר אותה הלאה לזוג אחר, אשר אף הם כפי הנראה העלימו עין מ"הריח הרע" הנודף מן העסקה.

הבת הגישה תביעה נוספת, ובה התברר כי הנתבע ניצל את מצבה המנטאלי והנפשי של אימה, השפיע עליה באורח בלתי הוגן ולמעשה עשק אותה בהחתימו אותה על מסמכי המתנה. הוכח במשפט כי האם סבלה ממצב פסיכיאטרי של דמנציה חמורה עקב מחלת האלצהיימר. בית המשפט החליט לבטל את העברת הדירה, לאחר שדחה את טענותיו של הנתבע, כאילו יחסיו עם המנוחה היו כשל בן ואמו, ונמשכו על פני עשר שנים תמימות, בהן טיפל בה ודאג לה, ואת טענתו כאילו המעניקה הייתה צלולה בדעתה וכשירה משפטית.   

בית המשפט לענייני משפחה פסק כי לפי העדויות לא הייתה כלל היכרות כה ממושכת בין הנתבע לקשישה, אלא שהם נפגשו רק זמן קצר לפני שנחתמו המסמכים. נקבע כי הנתבע כלל לא דאג לצורכי המנוחה, אשר התגלגלה ברחובות לפני פטירתה, וסבלה מרעב ומהזנחה. מדובר באדם שניצל את חולשותיה של אישה מבוגרת כדי לגזול את כספה ורכושה. משהוסקו מסקנות כאלה, בוטלו הן חוזה המתנה והן הסכמי המכר וההעברה, נקבע כי אין לצעיר הזר, לעורך דינו או לבני הזוג שרכשו את הדירה, כל זכויות בדירה, והדירה הושבה לבת, היורשת החוקית של הקשישה. על הנתבע, על עורך הדין שסייע לו ועל הזוג שרכש את הדירה הוטלו גם הוצאות משפט: על הצעיר הנתבע ועורך דינו, שכאמור העביר את הדירה על שם עצמו, הושת חיוב בסך 50,000 ₪, ואילו על בני הזוג שרכשו את הדירה מעורך הדין הושתו 7,000 ₪ הוצאות.

בית המשפט העליון מאפשר לבעל ואישה לקבל פטורים נפרדים ממס שבח

לפי הדין שנהג עד כה, כאשר בעל או אישה ניצלו פטור ממס שבח לו היו זכאים, ראה בהם החוק מוכר אחד, בהיותם נמנים על אותו תא משפחתי, מה שמנע מבן הזוג השני לנצל אף הוא פטור דומה בבואו למכור דירה אחרת. בימינו אלה בית המשפט העליון הוציא מלפניו הלכה חדשה, אשר מאפשרת לבעל ואישה להוכיח כי נהוגה ביניהם הפרדה רכושית, ואו אז לזכות כל אחד בפטור נפרד ממס שבח. להלכה זו נודעת חשיבות מיוחדת עבור בני זוג מבוגרים, או עבור בני זוג כאלה אשר זהו להם פרק ב' של נישואין. לרוב, במקרים כאלה בני הזוג כבר מגיעים לקשר עם נכסים, לרבות דירות או מקרקעין, אותם צברו בנפרד בטרם תחילת הקשר ביניהם, בפרק א' או בשנות הרווקות שלהם. ואכן, לכאורה אין היגיון למסות נכס אשר היה שייך למי מהצדדים טרם נישאו, רק בשל כך שנישאו, ולעומת זאת להעניק פטור במצב דומה לולא נישאו. כשם שהנכסים הינם נפרדים, ולאו דווקא משותפים, כך המיסוי עליהם אם יימכרו אינו אמור להזיק לבן הזוג שאינו שותף בהם, ולגזול ממנו פטור ממס.  המצב המשפטי החדש כיום הינו אפוא שאם בני הזוג מבקשים למכור כל אחד את דירתו, אין בהכרח לראות בהם תא משפחתי אחד.

לאחר התיקונים האחרונים בחקיקה, בוטל הפטור המלא ממס שבח שהיה ניתן קודם לכן אחת ל-4 שנים לכל מוכר דירת מגורים, ומאז רק מי שבבעלותו דירה יחידה נהנה מההטבה. הבעיה היא שחוקי המיסוי רואים בבעל ואישה בבחינת מוכר אחד, והם היו זכאים כך רק לפטור אחד. משכך, ברגע שאחד מבני הזוג, האישה או הבעל, השתמשו בפטור, בכך גרמו לשלילת הפטור מבן או בת הזוג, בבואם של אלה למכור דירה אחרת שעל שמם. פסק הדין החדש מאפשר להימנע ממס באופן חוקי, על ידי הפרדת בני הזוג הנחשבים לתא אחד לשני מוכרים. לשם כך על בני הזוג להוכיח כי חזקת התא המשפחתי היחיד אינה תקפה לגביהם, ואז כל אחד מהם יוכל למכור את הנכס שלו ולקבל פטור נפרד. 

כיצד עושים זאת בפועל? לפי התקדים של העליון, זוג המעוניין בהחרגתו מן הכלל נדרש להציג הסכם ממון המשייך לכל בן זוג את נכסיו הוא ומונע שיתוף בהם, או להראות ולהוכיח בוודאות כי למעשה בני הזוג נקטו בהפרדה של נכסיהם הנדל"ניים באמת ובתמים, ולא רק לשם חיסכון מס.

מה היה מעמדה של בת לוויתו של האב – האם הייתה ידידתו בלבד או שמא בת-זוג ידועה בציבור שזכאית לרשת חצי מרכושו?

במסגרת תביעה הדנה בחלוקת ירושתו של גבר שנפטר, אשר לא השכיל לרשום צוואה בחייו, הוצגו בפני בית המשפט לענייני משפחה שתי גרסאות עובדתיות נוגדות זו לזו לחלוטין, אחת מפי ילדיו של המנוח והשנייה מפי אישה שלא הייתה נשואה לו. לפי גרסת האישה, היא והגבר שנפטר היו ידועים בציבור כמשמעות מונח זה בחוק הירושה, שדינם כדין זוג נשוי לצורכי ירושה, והם אף תכננו לבוא בברית הנישואין. שני הבנים אותם הותיר המנוח הציגו גרסה שונה בתכלית השינוי. הבנים התעקשו כי האישה אינה זכאית לדבר. לדידם, האישה לא הייתה בת זוגו של אביהם בשום שלב, אלא שרק הייתה ידידה שלו ממקום עבודה משותף, אשר לה סייע האב משנקלעה לצרה עקב אלימותו של בעלה. הבנים טענו עוד כי האישה אינה יכולה לזכות במעמד של ידועה בציבור על פי דיני הירושה, משום שהיא נשואה עדיין לבעלה האלים, ואילו חוק הירושה מעניק זכויות ירושה רק לידועים בציבור אשר אינם נשואים לאחרים, קרי לרווקים, אלמנים או גרושים, וככלל לפנויים.  לגרסת הבנים הצטרפה אימם, אשתו לשעבר של האב המנוח, והעידה כי עד פטירתו עמד אביהם בקשר אתה, ונהג לקיים דווקא אתה יחסי אישות.

בית המשפט מצא לנכון לאמץ את גרסת האישה, ולהעדיף אותה על פני טענות הבנים. תחילה התברר בראיות כי האישה אכן התגרשה מבעלה, והגירושין נרשמו במשרד הפנים, ולכן יכלה גם יכלה להיות ידועה בציבור. מעדויות אחרות למד בית המשפט לדעת כי יחסי האישה עם המנוח חרגו מידידות גרידא, כי נמשכו גם לאחר שתם המשבר בינה לבין בעלה בגירושין, וכי נופך היחסים היה זוגי ולא חברותי בלבד. אם לא די בכל אלו, הוכח כי האישה והמנוח אכן ביקשו לקבל היתר נישואין לאחר שהאישה התגרשה, והמנוח אפילו קנה טבעת נישואין עובר למותו, ומכאן הוסק כי השניים היו בוודאי מתחתנים אלמלא נפטר הגבר. האישה אף המירה את שמה לשם משפחת המנוח.

הייחוד בפסק הדין הוא שלמרות שהאישה והמנוח לא התגוררו יחד באותה דירה, אלא שהאישה רק לנה בביתו מעת לעת, בית המשפט ראה בזה קשר זוגי רציני של ידועים בציבור. בית המשפט הסתפק בכך שהאישה החזיקה במפתח לדירת המנוח ושהיא החזיקה שם מיטלטלין שלה.

לבסוף נקבע כי מדובר בידועה בציבור, אשר תירש ותקבל חצי מהרכוש שהותיר אחריו המנוח. הבנים שהתנגדו לכך אף ספגו הוצאות משפט בסכום גבוה של עשרים אלף ש"ח.

הבעל זוכה מהאישום בפלילים- אך תביעתו נגד האישה לפיצוי בעילות של לשון הרע ורשלנות - נדחתה

גבר גרוש תבע מאשתו לשעבר פיצויים בסך 100,000 ₪,  בשל כך שפגעה בשמו הטוב בכך שהגישה נגדו תלונת שווא במשטרה. התובע טען כי גרושתו הגישה נגדו תלונה שקרית, כאילו נהג כלפיה באלימות, הוא הואשם בפלילים, ולבסוף זוכה לחלוטין. עוד טען כי לדבריו, התלונה השקרית הכפישה את שמו הטוב בפני ילדיו, בני משפחתו והציבור בכללו והסבה לו נזקים כבדים. עילות התביעה היו מכוח חוק איסור לשון הרע, ומכוח שתי עוולות בפקודת הנזיקין:  עוולת הנגישה ועוולת הרשלנות. התובע ייחס לנתבעת כוונת זדון וחוסר תום לב. התובע טען כי עבר פעמיים אירוע מוחי בשל הלחץ הנפשי שגרם לו ההליך הפלילי.

הגרושה השיבה לטענות אלה כי יש לדחות את התביעה אשר התיישנה, כיוון שהיא עוסקת בדברים שקרו יותר מ-7 שנים לפני הגשתה. עוד טענה כי השיהוי הרב אינו מאפשר לברר כיום את טענות התובע. הנתבעת טענה כי התובע לא הוכיח את נזקיו הרפואיים הנטענים. הנתבעת טענה עוד כי פעלה בתום לב, כי האמינה בתוכן תלונתה, וכי בעלה לשעבר היה אכן אלים כלפיה, באותו אירוע ובמקרים רבים נוספים. הגרושה טענה בנוסף כי אין לתובע שם טוב כלל, עקב הרשעותיו הקודמות.

בית המשפט בחן באם הגנת תום הלב מתקיימת בנסיבות העניין, ובמילים אחרות, האם הגרושה אכן האמינה כי דברי תלונתה הינם אמת, או שמא שיקרה למשטרה בזדון. בית המשפט כתב כי בכך שבית משפט השלום הורה על זיכוי התובע מהאישום אין די. גם לא די במסקנות בית המשפט לגבי אמינות העדים שנחקרו בפניו (התובע והנתבעת) כדי לקבוע כי הגרושה לא האמינה בכנות שתלונתה היא אמת.

נקבע כי הכרעת הדין של בית המשפט במשפט הפלילי, שזיכתה את התובע, היא אמנם ראיה קבילה, אך אין היא מהווה ראיה לאמיתות תוכנה במסגרת תביעת הפיצויים. בנסיבות אותו מקרה, התובע זוכה מחמת העדר ראיות מספיקות. התיק הפלילי לא נסגר עקב חוסר אשמה. פסק דין שכזה אינו מוכיח כי תלונת הנתבעת הייתה דברי שקר. בית המשפט התחשב אף בכך שהמשטרה המליצה להגיש את כתב האישום נגד התובע, ומכאן שהמשטרה התרשמה כי התלונה הינה אמתית.

בסופו של יום, נדחתה אפוא התביעה, והגרוש שזוכה לא קיבל כל פיצוי. 

בג"צ: בית הדין הרבני אינו מוסמך לכפות עריכת ברית מילה

בית המשפט הגבוה לצדק, בהרכב של 7 מחבריו, דן בעתירה שנושאה כוחה של הערכאה הדתית, בית הדין הרבני, לחייב אם לערוך ברית מילה לבנה הקטין, וזאת בניגוד לרצונה. 6 מהשופטים קבעו בדעת רוב כי אין לבית הדין סמכות שכזו, שכן לא ניתן לכרוך בתביעת הגירושין אותה הגיש האב נגד האם סוגיה שכזו. שופט אחד בלבד אחז בדעת מיעוט, לפיה ניתן לכרוך נושא זה בתביעה לגירושין, ומכאן שקיימת סמכות כזו לדיינים.

בני הזוג שהיו הצדדים לתביעה הם הורים לשני ילדים, אשר נקלעו לסכסוך גירושין עובר ללידת בנם השני. הבעל ביקש מבית הדין להורות על עריכת ברית מילה לקטין, שטרם בא בבריתו של אברהם אבינו. בית הדין הדתי נתן צו כמבוקש, בטרם שנשמעה תשובת האישה. בית הדין אף קיבל בהמשך את בקשת האב לבצע את ההחלטה ע"י צו מתאים, או לחילופין ע"י השתת קנס על האם או אף מאסרה. האם, שהתנגדה לברית המילה המטילה לדידה מום בבן,  הגישה בקשות מטעמה לביטול ההחלטות הללו, וטענה כי בית הדין נתן אותן בחוסר סמכות, אך בקשותיה נדחו.

סע' 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) מסמיך את בית הדין הדתי להכריע בנושאים הכרוכים לתביעת הגירושין. בית הדין קבע כי נושא זה קשור לענייני משמורת הקטין וחינוכו, ולכן כרוך בתביעת הגירושין.

האישה ערערה לבית הדין הרבני הגדול בירושלים, אשר מהווה את ערכאת הערעור של מערכת בתי הדין הרבניים האזוריים. בית הדין הרבני הגדול דחה את טענותיה של האישה, וקבע כי החלטות בית הדין האזורי ניתנו בסמכות וכדין. לא נותר לאישה אלא לשים יהבה במערכת השיפוט האזרחית, והיא עתרה לבג"צ.

כאמור, רוב שופטי בג"צ קיבלו את העתירה, למעט שופט אחד, וקבעו שאין לבית הדין הרבני סמכות להורות על עריכת ברית מילה לקטין, כדבר הכרוך בתביעת גירושין, ומהורי הקטין חלוקים ביניהם בשאלת עריכת ברית המילה.

תחילה נפסק כי יתכן שערכאה שיפוטית תכפה עריכת ברית מילה על הורה המתנגד לכך, וזאת מכוח הוראות חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות. הערכאה השיפוטית שלה נתונה הסמכות לפי חוק זה הינה בית המשפט לענייני משפחה, אך לעתים יכול גם בית דין דתי לרכוש סמכות כזו. בנסיבות המקרה, נבחנה הסמכות לדון בנושא מכוח כריכה לתביעת גירושין.  הפסיקה קבעה כי ניתן לכרוך לתביעת גירושין רק נושא שקשור באמת ובתמים להליכי הגירושין.

הכרעה בנושא ברית מילה אינה הכרחית לסיום קשר הנישואין, בניגוד למשמורת, מזונות או חלוקת הרכוש המשותף. לכן, נפסק כי לא ניתן לכרוך נושא זה לתביעת גירושין, ולכן בוטלו החלטותיו של בית הדין בהיותו חסר סמכות לתתן.

נתבע שלא התייצב לבדיקת אבהות חויב בהוצאות משפט בסך 7,500 ש"ח

כאשר גבר שנתבע בתביעת אבהות אינו מופיע לשם ביצוע בדיקת רקמות עליה הורה ביהמ"ש, הדבר יוצר סחבת בבירור התביעה, כמו גם עיכוב בפסיקת מזונות לקטין שנטען כי הוא צאצאו. התנהגות כזו נתפסת בחומרה ע"י השופטים, וגוררת קניסת הנתבע בהוצאות משפט.

השופט אסף זגורי מבית המשפט לענייני משפחה בנצרת מצא לנכון לפסוק הוצאות לדוגמא כנגד אדם שהוגשה נגדו תביעה לקביעת אבהות ביחס לקטינה, אשר נמנע מלהתייצב לביצוע הבדיקה הגנטית. נפסק שהנתבע גילה חוסר תום לב והביא להתמשכות מיותרת של ההליך המשפטי. עוד גונתה התנהגות הנתבע בכך שהגיש לשופט הודעה שקרית, כאילו שכלל לא היה ידוע לו המועד שנקבע לביצוע הבדיקה. נפסק כי לו הייתה ההודעה הזו נתמכת בתצהיר, הייתה זו עדות שקר, המהווה עבירה פלילית.

בתחילה הופיע הנתבע בבית המשפט ללא עורך-דין, והביע הסכמה לעריכת הבדיקה, על מנת לברר את נושא האבהות. באותה עת היה כבר קבוע תאריך לעריכת הבדיקה. מועד הבדיקה ומקום עריכתה הודעו לנתבע ע"י ביהמ"ש באותה הזדמנות. והנה, בהגיע יום הבדיקה המיועד, הנתבע נעדר ממנה. הנתבע לא נתן הודעה מוקדמת לתובעת או לבית המשפט על כוונתו שלא להתייצב בבית החולים.

כאמור, הנתבע טען שלא הופיע משום שלא ידע את התאריך, וכן כיון שלא היה לו כסף לממן את הבדיקה. הפעם הגיע הנתבע מלווה בבא-כוח, שהסכים בשמו להתייצב לבדיקה בעתיד.

החוק המסדיר את סוגיית הבדיקות לשם קביעת הורות, הקרוי חוק מידע גנטי, לא דן בנסיבות בהן אחד מההורים נמנע מלהגיע לבדיקה, ולכן בית המשפט בחן סוגיה זו לפי חוק אחר - פקודת ביזיון בית המשפט, ולפי תקנות סדר הדין האזרחי, שמאפשרות הטלת הוצאות כספיות לשם ענישה. בית המשפט אף סלל את הדרך לפסיקת מזונות זמניים עבור קטין בטרם בירור האבהות.

כיצד יקבע הסכום אשר יושת על נתבע בתביעת אבהות אשר מחויב בבדיקה ומתחמק ממנה? בית המשפט קבע כי על ההוצאות להיות פרופורציונאליות, ומתאימות בגובן להיקף ההליך, למשך ההליך, למידת מורכבותו, ולחשיבות שנודעת לו הן לגבי הצדדים לו והן לגבי הציבור בכללו.

פסק הדין הזה הינו נדיר למדי. בתי המשפט בישראל אינם נדיבים בפסיקת הוצאות משפט כלל ועיקר, ואף אינם מפריזים בגובה הסכומים הנפסקים. הפסיקה נמנעת על פי רוב מלהטיל הוצאות דמויות קנס, אשר מטרתן עונשית, אך במקרה מיוחד זה, כך נעשה. 

חובת התרגום של צוואה בעדים ללשון שהמצווה שומע

לא תמיד נערכת צוואה בשפת האם של המנוח. על פי רוב הצוואה נערכת דווקא בשפת מקום מושבו של המוריש, וזאת על מנת להקל על קיומה ולחסוך את הצורך לתרגם אותה לערכאות השיפוטיות. כאשר אדם חותם על צוואה שאינה בשפת אמו, יכול להתעורר חשש שמא לא הבין כדבעי את תוכנה ואת הוראותיה, ואז אין הצוואה משקפת את רצונו האמתי, מה שעלול כמובן לפגוע בתוקפה. כאשר נערכת צוואה בעדים, אשר שני עדים חתומים עליה פרט למנוח, ניתן לקבל מהם תצהירים בשאלה אם הצוואה תורגמה למנוח באופן שברור כי הבין אותה.

לגבי צוואה בפני רשות (כגון נוטריון) חוק הירושה דורש במפורש כי צוואה הכתובה בלשון שהמצווה אינו שומע תתורגם לו ללשונו, וכי העובדה כי נעשה תרגום שכזה תצוין בכתב על פני הצוואה. ואולם, דווקא לגבי צוואה בעדים, שהיא אחת הדרכים הנפוצות ביותר לעריכת צוואה, לא קיימת בחוק הירושה דרישה מפורשת כזו, לרשום בצוואה כי היא תורגמה למנוח.

בתיק זה הייתה שפת אמו של המנוח ערבית, ואילו הצוואה נערכה בעברית, מבלי שנרשם בה כי היא תורגמה למנוח לערבית. המתנגדת לצוואה טענה כי הדבר פוסל את הצוואה. בתי המשפט בפסיקתם קבעו כי למרות שהחוק לא דרש זאת, חובה לתרגם למצווה גם צוואה בעדים, אם זו לא נערכה בשפה השגורה בפיו, אך אין הצוואה נפסלת מטעם זה בלבד שלא מצוין בה כי התרגום בוצע. כל עוד שהצוואה תורגמה למנוח בפועל, זהו פגם צורני בלבד. ניתן להוכיח באמצעות עדים כי הצוואה אכן הוקראה למנוח ותורגמה לו, ולתת תוקף לצוואה. אם לא יוכח כי הצוואה תורגמה, היא לא תקוים, שכן זהו פגם מהותי.

בית המשפט ציין כי עדיף לרשום מראש בצוואה, כחלק מהצהרות עדים, כי היא תורגמה למנוח, ומי היה המתורגמן. בתיק בו עסקינן, אשר נשמע בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים  בחודש מרץ 2014  נקבע כי הצוואה הוקראה למנוח בשפתו, וסעיפיה הוסברו לו. בית המשפט נתן אמון בעדותו של עד הקיום של הצוואה, שהיה עורך-דין שעצמו, וזה העיד כי נכח בעת תרגום הצוואה למנוח.

מתי ניתן לקיים צוואה לפי עותק שלה בלבד?

בית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב נדרש לסוגיה זו בחודש אפריל 2014. על פי החוק, חובה להגיש את הצוואה המקורית, החתומה ע"י המוריש (פרט למקרה של צוואה בעל-פה) על מנת שיינתן צו קיום צוואה שמעניק לה תוקף חוקי. בתיק הנדון טענו הזוכים לפי הצוואה כי הם הכניסו לתיק בית המשפט, בצמוד להודעה בכתב שערך עורך-דינם, את הצוואה המקורית, וכי זו הוצאה מן התיק ע"י מאן דהוא, והועלמה. עקב היעלמות הצוואה, הם אף הגישו תלונה במשטרה על גניבת הצוואה. לפיכך, הם ביקשו לתת תוקף לצוואה לפי העתק צילומי שלה, ולא על סמך הצוואה האורגינאלית. בית המשפט דחה את הבקשה, וסירב לקיים את הצוואה. 

אמנם, סעיף 68(ב) לחוק הירושה מאפשר להוכיח צוואה בדרכים אחרות, והעתק צילומי הינו דרך אחת שכזו, אך על מנת לבוא בגדרו של הסעיף יש לעמוד תחילה בשורה של תנאים ודרישות, אשר נקבעו בחוק ופורשו ע"י בתי המשפט בפסיקתם. הטעם העיקרי להחלטת בית המשפט היה שהרשם לענייני ירושה, אשר בפניו נפתח התיק בטרם שהועבר לבית המשפט עקב הגשת התנגדות לקיום הצוואה, ציין בהחלטה שנתן בתיק כי לא הוגשה לתיק צוואה מקורית.

על מנת שניתן יהיה להגיש העתק של צוואה לקיום, יש להוכיח כי המקור אבד או הושמד, אך שלא על מנת לבטלו באופן מכוון, או שלא ניתן להגיש אותו. גם אם למבקש לא ידוע כיצד ומתי אבדה הצוואה, עליו להראות כי עשה כל אשר ביכולתו על מנת לאתר אותה. אם לא קיים העתק צילומי, יש להוכיח גם את תוכנה של הצוואה וגם את עצם קיומה, וזאת ברמה גבוהה של פירוט ודיוק.

בתי המשפט נוטים לדקדק ולהקפיד בבקשות מעין אלה, אך כל מקרה יחתך לפי נסיבותיו.  בתיק הנוכחי בית המשפט לא קיבל את טענת המבקשים כי הצוואה המקורית הוכנסה לתיק בית המשפט. יש לציין כי ההעתק שהוגש על ידם גם לא אומת ע"י עורך-דין בחותמת "נאמן למקור". כמו כן, לא התנוססה חותמת "נתקבל" של מזכירות בית המשפט על עותק הצוואה, אלא רק על מכתב הלוואי של בא-כוח המבקשים.

בית המשפט לענייני משפחה מוסמך לסדר גירושין בנישואים הומוסקסואליים

בימים אלה, כאשר הארץ כולה סוערת סביב השאלה אם להתיר נישואין חד-מיניים על פי החוק הישראלי, ואף לגבי סוגיית מתן זיכויים והטבות מס לזוגות של הומוסקסואלים או לסביות, הנה יצא לו פסק-דין נאור ומתקדם, אשר בו מראה בית המשפט לענייני משפחה פעם נוספת כי אין הוא ממתין לכנסת שתשנה את חוקיה, או לשרים שיתקינו את תקנותיהם, והוא מתחיל לסלול את הדרך לשוויון בפני החוק בכוחות עצמו. אמנם, עוד רחוקה הדרך עד שיהיו כאן נישואים חד-מיניים (גם נישואין אזרחיים עדיין אין לנו, כזכור, ברית הזוגיות לא חלה בכלל על יהודים, וגם זוגות סטרייטים נאלצים לנסוע לחו"ל כדי להינשא בנישואין אזרחיים תקפים). והנה – הפתעה! אדם עם אדם וחוה עם חוה לא יוכלו הינשא כאן, בינתיים, אך להתגרש פה – אפשר גם אפשר! בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל אביב נדרש לשאלת התרת נישואיהם של בני זוג יהודים מאותו מין, ובפיו בשורה. המבקשים להתגרש כאן הינם זוג גברים, אשר שניהם יהודים, אזרחי מדינת ישראל ואף תושביה.  היות שלא יכלו להינשא זה לזה בארץ הקודש, טרחו השניים ונסעו לניו-יורק, ארה"ב, ושם החליפו טבעות וזכו לנישואין חוקיים, שמכוחם נרשמו כזוג נשוי גם כאן. מקץ שנים נפרדו והם חפצים לאיין את נישואיהם. ההליך בו נקטו היה הגשת בקשה להתרת נישואיהם לפי החוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים וסמכות בין לאומית), משנת תשכ"ט – 1969. הליך זה היה שגוי. החוק הזה, הבהיר בית המשפט, איננו חל בכלל על בני זוג ששניהם יהודים, כמו במקרה שלנו. כמו כן נפסק כי לבית הדין הרבני אין סמכות לדון בגירושין כאלה, באשר בית הדין הדתי איננו מכיר כלל מראש או בדיעבד בתוקפם של נישואין כאלה, ואף רואה בהם משום חטא חמור. נפסק כי הערכאה המוסמכת היא בית המשפט לענייני משפחה, וכי ההליך הנכון הוא תביעה למתן פסק דין הצהרתי, ולא תביעה להתרת נישואין. בית המשפט לא נתן מענה לבעיה של בני זוג שאחד מהם איננו מסכים להתגרש, אך הואיל ובתיק שהובא בפניו הייתה קיימת הסכמה שכזו, הוצהר כי נישואי הצדדים הותרו, וכי יש לרשום כך במרשם האוכלוסין.

בעל הסובל ממחלת נפש לא יחויב להתגרש מאשתו

בבית הדין הרבני האזורי בירושלים ניתן פסק דין בתביעת גירושין של אישה, אשר בעלה סובל ממחלת נפש קשה, והתנהגותו גורמת סבל רב הן לאישה והן לילדיהם של הצדדים. הבעל השתתף במשך חודשים מספר בטיפול אצל פסיכיאטר, ד"ר אילן רבינוביץ', אך בחר להפסיק את הטיפול.  מתי ימצא בית הדין הדתי לנכון לחייב בעל הלוקה בנפשו להעניק לרעייתו את הגט המיוחל? לכאורה, נראה לכל אחד ברור וטריוויאלי שלא ניתן לחיות במחיצתו של אדם שכזה, ושטבעי להורות לו לסיים את הנישואין. אך לא כך בהכרח על פי ההלכה הדתית החלה בבתי הדין הרבניים, אשר להם הסמכות הבלעדית בישראל לפסוק בנושא גירושין בין בני זוג יהודים. לבית הדין הרבני ישנן 4 אפשרויות, מן הכבדה אל הקלה: להורות על כפיית גט, על חיוב בגט , להורות כי מצווה לתת גט, או לדחות מכל וכל את התביעה. לא מדובר כאן בסמנטיקה בלבד. לדראסטיות של ההחלטה יש השפעה על היכולת לאכוף אותה בעזרת סנקציות חוקיות, לרבות מאסר, ובמידה מסוימת גם על האפשרות להיפרע פיצויים בגין סרבנות גט. בית הדין קבע כי זהו בעל שאכן קשה לחיות עימו, אך הוא איננו מסוכן, ולכן לא ניתן לכפות עליו גט. בית הדין החליט שלא לחייב את הבעל בגט, וכל שלושת הדיינים הסכימו לכך. ההחלטה הסופית הייתה שבנסיבותיו של תיק זה, זוהי רק "מצווה" להתגרש. יצוין כי ישנן עילות גירושין נוספות העולות ממצב דברים זה, ובית הדין נדרש גם אליהן בהחלטתו. ראשית, עומדת לאישה עילת גירושין של "מאיס עלי", דהיינו שהבעל דוחה אותה עקב מחלתו. הוכח בפני בית הדין כי האישה עשתה כל אשר בידה כדי לא לפרק את המשפחה, והתאמצה במשך הרבה שנים להסכין עם התנהגותו של הבעל, עד שהגיעו מים עד נפש. בית הדין קיבל את דברי האישה והאמין לה כי היא אינה יכולה לסבול עוד את התנהגותו של בעלה. חרף כך, ולמרות ההלכה הנוהגת בקרב הדיינים, לפיה כאשר קיים פירוד ממושך ואין סיכוי לשלום-בית, יש לחייב בגט, עדיין בית הדין לא נעתר לתביעת האישה, ולא חייב את הבעל לשחרר אותה בגט.

 ילד בן 12 לא יתחנך בחינוך ביתי, אלא יישאר במסגרת הרגילה

סכסוך בסוגיית חינוך ילדים הגיע אל שולחנו של בית המשפט לענייני משפחה. ברקע הסכסוך עומדת עתירתה של האם, להוציא את בנה מבית הספר הממלכתי הדתי בו הוא לומד, ולהעניק לו חינוך ביתי. לבקשת האם התנגד האב, אשר ביקש להותיר את הבן במסגרת הנוכחית. האם נישאה בשנית לאחר שנפרדה מאבי הקטין, ונולדו לה שלוש בנות חדשות, אחיות לקטין נשוא הדיון. את בנותיה הצעירות מחנכת האם בחינוך ביתי, לפי השקפת העולם אותה אימצו היא ובן-זוגה החדש, אשר אינה מרוצה ממערכת החינוך הממלכתית הרגילה במדינה. האב מצידו ייחס לאם חוסר יציבות, אשר מתבטא לטענתו גם בכך שהעבירה את הקטין קודם לכן ממסגרת למסגרת וחוזר וחלילה. האב התנגד למסגרת חינוך אשר לא יוכל לעמוד בקשר עימה ולקבל ממנה מידע אודות בנו. האב ציין עוד כי בנותיה של האם הינן צעירות מאחיהן, ואין עדיין בנמצא ממילא מסגרות חינוך ממלכתיות עבורן, מכיוון שהחוק המורה על חינוך חובה עדיין איננו חל לגביהן. יצוין כי גם משרד החינוך לא נאות לבקשתה של האם. בסופו של דבר נדחתה תביעתה של האם, הן ע"י משרד החינוך והן ע"י בית המשפט, וזאת משני נימוקים עיקריים: הנימוק הראשון היה שאם הקטין ילמד בביתו, אזי לא ניתן יהיה לבחון ולבקר את התקדמותו הלימודית של הקטין. הנימוק השני היה שבהעדר מסגרת של בית-ספר, מורים ויועצים, לא קיים כל גוף ניטראלי ואובייקטיבי אשר יהיה מסוגל לתת דיווחים לגבי מצב מצוקה אפשרי אצל הקטין. בית המשפט לא קיבל את הכרעתו בטרם ששוחח עם הקטין עצמו, ילד בן 12 שנה, בלשכתו, בנוכחות עובדת סוציאלית כנהוג, ושמע מפיו ישירות את רחשי ליבו ורצונותיו. בשולי החלטתו פנה בית המשפט אל האם שתפסיק להעביר לקטין את דעותיה השליליות לגבי בית הספר בו הוא לומד ומערכת החינוך ככלל. באותו מקרה נאמר מראש בהסכם הגירושין של הצדדים כי נושא חינוכו של הקטין יהא כפוף להחלטות של שני ההורים בעצה אחת, למרות שהמשמורת הוקנתה לאם בלבד. כתוצאה מהתביעה הנוכחית, האב אף עתר לקבל את המשמורת על הקטין. 

מתי ניתן לבקש מבית המשפט להחליף את פקידת הסעד?

פקידות הסעד, העובדות הסוציאליות האחראיות לכתיבת תסקירים ולמתן המלצות לבתי המשפט לענייני משפחה ולבתי הדין הרבניים בתיקי משפחה נהנות מעוצמה ומהשפעה בלתי רגילה. בתי המשפט יוצאים מנקודת הנחה כי פקידת הסעד היא אובייקטיבית ומקצועית, וכי היא עושה את עבודתה נאמנה וללא כל פניות. לעתים קרובות מאד סוגיות המשמורת או הסדרי הראיה  נחתכות לפי המלצות פקידות הסעד, ובפרט שלא כל מתדיין יכול להרשות לעצמו לשלם אלפי שקלים ולמעלה מזה עבור חוות-דעת פסיכו לדיאגנוסטית של פסיכולוג ממומחה, אשר תערער את ממצאיהן. בפסק דין חדש ביקש האב את החלפת פקידת הסעד אשר כתבה את התסקיר בתיק שלו. בית המשפט דחה את הבקשה, והתווה קווים מנחים בשאלה מתי, אם בכלל, תוכל בקשה שכזו להתקבל. בית המשפט כתב כי מעמדה של פקידת הסעד הינה כמו עד מומחה, אשר אף על מסקנותיו קשה לערער, ובפרט שהינה גם עובדת ציבור, וככזו מיוחסת לה אמינות יתרה, בצד ידע ומיומנות מקצועית. נקבע כי בקשה המבוססת רק על חששות או חשדות סובייקטיביים לא תתקבל. המבקש הטיל למעשה דופי בכל פקידות הסעד ביישוב בו מתגוררת בת-זוגו לשעבר, בסוברו כי קיימת היכרות המטה את הדין לכיוונה, ודבר זה הפחית מעוצמת השגותיו. המדובר בתיק משמורת לגבי קטין כבן 10 שנים. באותו מקרה הקטין עבר לבית אימו לאחר שהתגורר עם אביו במשך מספר שנים. פקידת הסעד התרשמה כי האב אינו מעוניין כלל בקשר עם הקטין, והמליצה אפוא להחליט רק בסוגיית המשמורת, ומבלי לקבוע כלל הסדרי ראייה בין האב לבנו. האב הכחיש זאת, וביקש להחליף את העובדת הסוציאלית. הבקשה סורבה, ונקבע כי רק במקרים נדירים מאד וחריגים תוחלף עובדת סוציאלית אשר מותנה לכתוב תסקיר סעד וליתן המלצות לבית המשפט. החלפה כזו תקרה רק אם המבקש יצליח להוכיח כי נפל פגם מהותי באחד מן השניים: או בהתנהגותה של פקידת הסעד, או בתסקיר שהוציאה מתחת ידיה. אם תוכנו של הדו"ח, המכונה תסקיר, יוצר עיוות דין משמעותי הפועל לרעתו של המבקש להחליף את העובדת הסוציאלית, או אז קיים סיכוי כי בקשתו תתקבל, וכי היא תוחלף. 

הסדרי ראיה – בית המשפט הטיל על האם קנס של 10,000 ₪ בגין כל ביקור של האב עם הילדה שיתבטל

לא אחת הביעו הערכאות את הסתייגותן מאימהות אשר מחבלות בקשר בין האב לילדיו, ומפרות את הסדרי הראיה, שנקבעו בהסכם גירושין או בפסק דין מחייב. ישנם תקדימים בהם הושתו על האם סרבנית הקשר הוצאות משפט ואף קנסות לפי פקודת ביזיון בית המשפט, ואפילו תקדים בו אם ל-4 נשלחה למאסר בפועל בשל אי כיבוד הסדרי הביקורים של האב עם הילדים.

לאחרונה, הטיל בית המשפט לענייני משפחה באשדוד סנקציה בעלת אופי חריג על אישה שסיכלה את הסדרי הראיה בין בעלה לבין הבת המשותפת שלהם. אם עד כה ניתן היה למצוא תקדימים שהשיתו על האימהות במקרים דומים קנסות בסכומים של 500 שקלים, או לעתים אף  1,000, 2,000 ו-3,000 שקלים, הרי עתה הועלה הרף באורח משמעותי.

נקבע בפסק הדין כי כל אימת שיתבטל בעטיה של האם מפגש בין האב לבת, ללא טעם מוצדק ומבלי שניתנה לאב הודעה מראש על אותו טעם, היא תאלץ לשלם סך של 10,000 ₪! 10,000 ₪ עבור כל ביטול של ביקור!

בראשית הדיונים המשפטיים בין הצדדים, אשר השתרעו על פני 4 שנים, במהלכן הוגשו יותר מ-100 בקשות (!), הוגבלו הסדרי הראיה בין האב לבת, באופן שפקידת סעד צפתה בכל מפגש, בו האב אסף את הילדה מן הגן. משפקידת הסעד העבירה לשופט את התרשמותה, כי אין עוד צורך בפיקוח כאמור, החלה האם לסכל את הביקורים, בכך שביקשה מהוריה לקחת את הילדה מהגן לפני שעת הביקור של האב. האם והקטינה גרו בבית הורי האם, אשר גילו עוינות כלפי האב.

במקרים אחרים, האם נמנעה מלהביא את הקטינה לביקורים, וטענה כי הבת חלתה. בפעמים אחרות מסרה כי הבת עצמה מסרבת לפגוש באביה, ואף מפחדת ממנו עקב אלימותו.

האב עתר לקביעת מפגשים ללא פיקוח, ואילו האם מצידה ביקשה פיקוח של גורם אחר, לאחר שלדידה איבדה את האמון בשירותי הרווחה.

לדין ישבה כב' השופטת ענת אלפסי, אשר קבעה כי הקטינה זקוקה למפגשים עם אביה והללו חשובים לה לצורך התפתחות רגשית תקינה. השופטת קבעה בפירוט וב"רחל בתך הקטנה" את ימי ושעות המפגשים, ופסקה כי כל מפגש ומפגש אשר לא יצא לפועל שלא בצדק וללא התראה יגרום לחיוב האם לשלם עשרת אלפים שקלים.

השופטת הוסיפה הוראות בדבר אופן העברת מסרים הנוגעים לביקורים – כי הללו יועברו בהודעות SMS, כי יש לנסחם בנימוס וללא ניבולי פה, וקיימת חובה להשיב עליהם ללא כל השהיה.

ההחלטה השיפוטית המחמירה, בדבר תשלום קנס בסכום לא מבוטל, לכל הדעות, נועדה למען יראו וייראו. אין זו החלטה טיפוסית בבתי המשפט לענייני משפחה, אשר מיעטו לנהוג ביד קשה בבואם לאכוף הסדרי ביקור. כאמור, קיימות החלטות אחרות, אשר הטילו קנסות בסך 500, 750 או 800 שקלים, ובאלה ספק אם יש די כדי להרתיע מי שמפר באופן תדיר את הסדרי הראייה.

מטרת הקנס הינה לא אחרת מאשר הרתעה, לאחר שהוברר כי אין מנוס מכך, שכן מנהגה של האם לחבל בביקורים הינו קבוע ומתמיד. יובהר כי הסכומים נקבעו ללא צורך מצד האב להוכיח כי ביטול הביקור גרם לו בפועל נזק כספי. ודוק! לא מדובר בפיצוי שישולם לאב, אלא בקנס כספי המשולם לקופת המדינה. המדינה, באמצעות בתי המשפט, נדרשה לשמוע 100 בקשות בנושא זה בין אותם צדדים, ולקיים מעל 15 דיונים, וכנראה שהגיעו מים עד נפש...

(מספר ההליך - תמ"ש 8080/08)

בדיקת אבהות לא נכפתה על הנתבע, שכן זה איים להתאבד, אך בכל זאת נקבע כי הוא האב, והוא חויב לשלם מזונות

על מנת שגבר יחויב במזונותיו של קטין שנטען כי בנו הוא, יש לקבוע תחילה כי אכן הנתבע הינו אבי הקטין. דרך המלך לבירור שאלת ההורות היא בדיקה גנטית שתוצאותיה הן כמעט וודאיות, שקרויה בדיקת רקמות. ואולם, יש מקרים בהם בית המשפט מכריע בשאלות האבהות והמזונות אף ללא ביצוע בדיקה כזו, אלא באמצעות דרכי הוכחה אחרות. במקרה השכיח הדבר נעשה על מנת למנוע קביעת ממזרות. בפסק הדין הנוכחי נעשה כך מסיבה אחרת. 

אישה ביקשה בתביעתה לחייב גבר לעבור בדיקת רקמות. מדובר היה באיש שהיה נשוי לאישה אחרת, אך ניהל עם התובעת מערכת יחסים אינטימית בת כ-3 שנים.  הבקשה נדחתה, כיון שהנתבע איים ליטול את נפשו בכפו אם יחויב לבצע את הבדיקה. האיום נתמך בעדויות פסיכולוג ופסיכיאטר המטפלים בנתבע. הנתבע הוסיף וטען כי ביצוע הבדיקה יגרום לפגיעה קשה במשפחתו ואף לפירוקה. בית המשפט לענייני למשפחה השתכנע כי הנזק שעלול להיגרם לאב הנטען יהיה גדול יותר מן התועלת שהקטין התובע יפיק מביצוע הבדיקה, משום שהגבר הודיע כי ממילא אין לו כל כוונה לקיים קשר עם הבן, והעדיף את האינטרס של הנתבע. ואולם, עדיין, נפסק כי אם הקטין השכילה לשכנע את בית המשפט, בעזרת ראיות חיצוניות אחרות, כי הנתבע הינו אבי בנה, ולכן זכתה בתביעת המזונות.  אחת מדרכי ההוכחה הייתה העובדה שאותו גבר, עו"ד במקצועו, התלונן נגדה במשטרה בגין גניבת זרעו. ראיה אחרת הייתה הסכמתו לשלם מזונות לילד, ללא הוכחת אבהותו עליו, ובלבד שלא תתבצע בדיקה.

כב' השופטת אלה מירז, שדנה בתיק, ציינה כי החוק [הכוונה היא לחוק מידע גנטי, תשס"א-  2000] מאפשר לבית המשפט לאלץ גבר לעבור בדיקת רקמות ללא הסכמתו. הנתבע טען כי לתובעת היו בני זוג רבים למשכב, אך חילוקי הדעות לגבי התקופה בה נהגו לקיים יחסי מין היו לגבי שבועיים ימים ותו לאו, מה שתמך בטענות האישה.

סכום המזונות שנפסק היה על הצד הנמוך, 1,950 ש"ח בלבד לחודש, ובנוסף לו הוצאות רפואיות חריגות. בשולי פסק הדין הוסף כי בעתיד יוכל הנתבע תמיד לדרוש בעצמו בדיקת רקמות אם ישנה את טעמו.

למעשה לא כובדה בפסק הדין זכותו של הקטין לדעת מי הוא אביו. ללא ידיעה זו, הקטין אינו מכיר את שורשיו ואת מוצאו. גם מן ההיבט הכלכלי, נפגעת זכות הקטין לרשת את אביו. בפן הרפואי, המידע בדבר השייכות הגנטית עשוי להיות חשוב ואף מציל חיים, ומן העבר האחר נודעת חשיבות להלכות פסולי חיתון שעל פי ההלכה. על כל אלו לא גברו זכויות הנתבע לפרטיותו ולשלמות משפחתו, אלא החשש שהוכח לחייו.

(תמ"ש 1058-06-10)

אין לפסוק לאישה מזונות אם הדבר ינציח "נישואין על הנייר"  

האם יש לראות בתביעת אישה למזונות עבור עצמה, המגיעים לה לפי הדין הדתי המחייב במדינה, בבחינת סחטנות או חוסר תום לב? כב' השופט אלון גביזון מבית המשפט לענייני משפחה בבאר-שבע קובע מתי כך הוא. ובכן: אם הצדדים חיים בנפרד זה מזה במשך זמן רב, ולמעשה שניהם מבינים כי אין סיכוי שיחזרו לשלום-בית, ובנסיבות בהן הבעל הוא בפועל המשמורן העיקרי. במקרה כזה האישה צריכה למצוא לעצמה עבודה, ולהתפרנס בכוחות עצמה. תביעת האישה סולקה על הסף וכלל לא נדונה, למרות הפער הרב בין הכנסות הצדדים, לטובת הבעל.       

לתובעת ולנתבע נולדו 4 ילדים, מהם 3 קטינים, ששניים מהם נמסרו למשמורת האב, ועוד אחת למשמורת משותפת לאב ולאם. בית המשפט ייחס לכך חשיבות, בקובעו כי הסדר המשמורת הזה, לפיו הבעל הוא-הוא המטפל העיקרי בילדים, מאפשר לאישה לצאת לעבודה במשרה מלאה.

יאמר כי גם דין הדתי, התקף גם בבית המשפט האזרחי, שולל את זכות המזונות מאישה ש"איננה עימו" ללא אמתלא מבוררת, וכורך את זכות האישה להיות סמוכה על שולחנו של הבעל בחובתה להתגורר יחד איתו.

מזה כחמש שנים שהצדדים אינם חיים יחד תחת קורת גג אחת. בית המשפט הביע את חששו פן האישה תסרב להתגרש אם ייפסקו לה מזונות אישה, או שתשתמש בהם כקלף מנצח, בכדי לשפר את מעמדה במו"מ על חלוקת הרכוש המשותף. בית המשפט נתן דעתו גם לסכנה ההפוכה, מנקודת הראות הנשית, לפיה מקום בו רוב הרכוש, או כולו, רשום ע"ש הבעל בלבד, ו/או שהכנסותיו עולות באופן משמעותי על אלה של האישה, כי אז דווקא הבעל עלול לסחוט את האישה במסגרת מו"מ לקראת הסכם גירושין, אם זו לא תצליח לקבל בבית המשפט פסיקת מזונות אישה עבורה עצמה, ותזדקק לכספים ממנו. השופט הורה כי תרופתה של האישה הינה במסגרת תביעת החלק המגיע לה בנכסים מכוח חוק יחסי ממון בין בני –הזוג, ולא באפיק של תביעת מזונות אישה. לכך יש להוסיף את הזכות לתבוע את סכום הכתובה בבית הדין הרבני, דבר שהאישה אכן עשתה במקרה זה.

נקבע כי אם הבעל מצידו יעכב את הגט, תוכל האישה לחזור ולהגיש תביעה למזונותיה, הפעם מדין "מעוכבת מחמתו".

(מדובר בתיק תמ"ש 34406-04-12)

האישה הוציאה על הבעל לשון הרע בפייסבוק – והבעל מצידו פגע בפרטיותה כשפרץ לתיבת הדואר האלקטרוני שלה

החיים המודרניים והתפתחותם של אמצעי התקשורת, המאפשרים משלוח מסרים והודעות מיידיים מעל המקלדת של המחשב, מזמנים לבני זוג שנקלעים לסכסוך גירושין אפשרויות חדשות לפגוע האחד באחר. בין הכלים הללו מצויים מיסרונים (סמסים) דרך האפליקציות השונות, דואר אלקטרוני, וכמובן – הפייסבוק.  בפסק דין שניתן לאחרונה הוגשו תביעות הדדיות בין בני זוג לשעבר. התביעות נשמעו יחדיו, כנהוג בבית המשפט לענייני משפחה, בתיק תמ"ש 17772-01-10 ובתיק תמ"ש 34949-07-10, בבית המשפט בראשון לציון, בפני כב' השופטת אילת גולן-תבורי. 

בתובענה הראשונה עתר הגרוש נגד הגרושה, וטען כי היא הוציאה עליו לשון הרע, כאשר פרסמה בפייסבוק שלה, הפתוח בפני חברים, בני משפחה ואנשים נוספים, מידע פוגעני אודותיו. אמנם האישה לא ציינה את שמו המפורש של הגרוש, אך מכריהם המשותפים וקרובי משפחתם ידעו מן הסתם במי המדובר, לאחר שציינה שהוא אבי בנה. האישה רשמה כי בעלה מסרב לממן מזון וחיתולים לבנם התינוק, אך מוציא את כספו ביד רחבה על פרוצות עימן הוא מקיים יחסי מין. האישה הסירה את הסטטוס הזה לאחר 24 שעות, לא לפני שזכה לתגובות המגנות את הגרוש, מה שלא הפריע לבעלה לשעבר לתבוע ממנה פיצוי בסך 100,000 ₪. השופטת חייבה את האישה לשלם לבעל רק 35,000 ש"ח, בתוספת הוצאות משפט בסך 15,000 ₪. 

בתובענה השנייה עתרה הגרושה נגד הגרוש, אשר בתקופה בה הצדדים כבר לא התגוררו ביחד, הצליח להיכנס לתיבת הדואר האלקטרוני שלה, בבית סבתה, ללא ידיעתה או רשותה. הגרוש אף הוציא מחשבון הדואר האלקטרוני של גרושתו 12 מכתבים אישיים, הדפיס אותם, ומסר אותם באמצעות אדם שלישי, קרוב משפחה, לאביה של הגרושה. במכתבים נכלל מידע אישי רגיש, לרבות בדבר שימוש בסמים בעבר, איומים בחטיפת הבן המשותף לחו"ל והודאה בבגידה. התובעת ביקשה פיצוי בגין פגיעה בפרטיותה ולשון הרע בסך 100,000 ₪. נפסק כי רק העילה הראשונה מתקיימת, ובגינה נקבע פיצוי בסך 27,000 ₪ בלבד, וכן הוצאות משפט בסך 12,000 ₪.

יצוין כי תביעות בגין הוצאת לשון הרע או בשל פגיעה בפרטיות מאפשרות לדרוש פיצוי מבלי להוכיח נזק, עד לסכומים המקסימאליים הקבועים בחוקים הרלבנטיים. מבחינה פרקטית, הסכומים שנפסקו כאן דומים, וכמעט ומקזזים האחד את האחר. 

בית המשפט העליון קובע הלכה ברורה – יש לדחות על הסף תביעות לפיצוי בגין בגידה או ניאוף.
האם ניתן לתבוע פיצוי על הנזק הנפשי הנגרם למי שבן או בת זוגו "הצמיחו לו קרניים"?

בימינו אלה, בגידה וניאוף אינם מעשים נדירים, אלא דווקא נפוצים. בפסיקת בתי המשפט לענייני משפחה הוכרה בעבר עילה של תביעת פיצויים בגין בגידה, בתנאים מיוחדים שפורטו בה. באותם מקרים התביעה הוגשה ע"י בן הזוג הנבגד, נגד בן הזוג הבוגד. אלא מה, לא מכבר פסק בית המשפט העליון כי מן הראוי לדחות תביעות מסוג זה על הסף. בתיק בו עסק בית המשפט העליון התביעה לפיצויים לא הוגשה בין בעל ואישה, אלא שהבעל תבע את המאהב של אשתו לפצותו על הרומן שניהל עימה. בית המשפט קבע כי אין לקבל תובענות כספיות בשני המקרים – לא בין הבעל והאישה לבין עצמם, ולא בין בן זוג נבגד לבין הגבר או האישה הזרים, קרי הצלע השלישית. האמירה של בית המשפט הייתה חדה מאד וגורפת, אך למעשה הייתה בגדר אמרת אגב, אוביטר-דיקטום, שאינו צריך לעניין, כיון שלא עמדה לפניו תביעה בין בני זוג נשואים, אלא תביעה בין שני גברים, ולא זו אף זו – מדובר היה בגיסים, לפי עוולת הרשלנות. בית המשפט חשש פן בתי המשפט יוצפו בתביעות כאלה, כיון שמעשי בגידה הינם כה שכיחים, ולכן קבע מה שקבע, כעניין של מדיניות משפטית, לפיה לא הכול שפיט, ולא כל סכסוך מתאים להליך משפטי.

פסק הדין ניתן בתיק ע"א 8489/12, על ידי כב' השופט יצחק עמית. לפסק דינו הסכימו שני השופטים האחרים, חבריו להרכב, השופטים יורם דנציגר ואורי שהם. מדובר בתביעה לפי דיני הנזיקין. המערער, הלא הוא הבעל, טען כי לא רק שנגרמה לו עוגמת נפש קשה כתוצאה מהבגידה, אלא שנגרמה לו בעקבות הבגידה נכות נפשית של ממש, המתבטאת בדיכאון חריף, שבגינה הוא ראוי לפיצויים בסכום נכבד.

השופט עמית הגיע למסקנתו מפרשנות של סעיף 62 לפקודת הנזיקין, כמונע הגשת תביעה נגד צד שלישי בעילה של גרם הפרת חוזה, כאשר אותו צד שלישי פוגע בקשר או חוזה הנישואין שבין בני זוג על ידי קיום יחסי אישות עם אחד מהם. למעשה, מעבר לגינוי המוסרי, הדתי או החברתי, בפאן המשפטי ניתן כאן מעין רישיון לבגוד. אמנם, הפגיעה הרגשית היא קשה עד מאד, ואף ניתנת לצפייה מראש ע"י הצד הנואף, אך לא ניתן להיפרע בגינה ממון.

יוער כי בבתי המשפט האזרחיים, צד שאשם בבגידה גם אינו מאבד עקב כך את חלקו ברכוש המשפחתי המשותף.

הבעל הסכים לתת גט רק אחרי שחויב בפיצויים כסרבן גט – אך בית הדין הרבני סירב לסדר את הגט

לאחרונה ניתנו פסקי דין רבים בבתי המשפט לענייני משפחה אשר חייבו בעלים ונשים שסירבו להתגרש מבני זוגם לשלם פיצויים למסורבי הגט, וזאת בסכומים נכבדים מאד, של מאות אלפי שקלים. פסקי הדין מתייחסים לעבר, ומעניקים כספים רטרואקטיבית, על השנים שכבר נקפו, ושבהן התובע או התובעת התחננו לגט ונדחו ע"י בני זוגם. אם וכאשר תחלופנה שנים נוספות של סירוב, ניתן יהיה להגיש עוד תביעה. לעתים מי שחויב לשלם כך מתעשת, ומסכים להתגרש, כדי לא "לחטוף" פסק דין חדש עם סכום פיצוים נוסף עבור השנים הבאות.

בתי הדין הרבניים, אשר חשו כי בתי המשפט פולשים לתחום הגירושין, המסור לסמכותם הבלעדית, מיהרו להגיב במהלך נגדי – סירוב לסדר את הגט, או פסילה בדיעבד של תוקפו, בבחינת "גט מעושה". הגט אמור להינתן לפי חוקי הדת מתוך רצון חופשי. כאשר הוא ניתן מאימת פסיקת פיצויים כספיים נדיבים על כל חודש או שנה של סירוב להתגרש, בתי הדין רואים בכך לחץ בלתי לגיטימי, ומשיבים מלחמה שערה. הדיינים דורשים את ביטול התביעה והפיצויים כתנאי לסידור הגט. פירוש הדבר הוא שמי שתובע פיצויים בגלל שאינו מקבל גט צריך לדעת מראש שיתכן שיצטרך להסתפק רק באחד מהם: או בפיצויים או בגט המיוחל. במילים אחרות – יהיה צורך לבחור: כסף או חופש.

בתקדים לדוגמא, אישה שבעלה סירב לתת לה גט, וביה"ד הרבני דחה את תביעתה נגדו, הגישה נגדו לבית המשפט לענייני משפחה תביעה נזיקית ודרשה פיצוי בסך של 1,200,000 ₪ על הנזקים שסבלה עקב מניעת הגט. האישה זכתה בתביעה, ונפסקו לה פיצויי נזיקין בסכום של 192,000 שקלים. מן הראוי לציין כי זהו סכום נמוך עד ממוצע ביחס לפסקי הדין המתפרסמים לאחרונה בהם מחויבים סרבני וסרבניות גט בפיצוי כספי. מייד לאחר מכן, האישה, ששיערה כי בעלה למד את לקחו, וכעת לא ימאן להתגרש, מיהרה והגישה תביעת גירושין חדשה לבית הדין הרבני האזורי בחיפה. ואכן, בזו הפעם, הבעל כבר הסכים לתת לאישה את הגט, אלא מה? ביה"ד הרבני התערב, קבע כי יהיה זה "גט מעושה", ודחה את התביעה.  

בפני בית הדין הדתי האישה טענה כי היא ובעלה מצויים בנתק מזה שבע וחצי שנים, וכי סירוב הבעל להתגרש אילץ אותה לפנות לבית המשפט. הבעל טען כי  בכדי לשלם את הפיצויים בהם חייב אותו בית המשפט, הוא נאלץ ליטול, וכי כעת הוא מוכן לתת גט.

בית הדין הרבני הציע לאישה לבטל את תביעת הנזיקין שהגישה לבית המשפט, להחזיר לבעל את כל הכסף ששילם לפי פסק הדין האזרחי, ולהתחייב שלא תגיש בעתיד תביעת נזיקין חדשה. האישה לא הסכימה להצעה.

ביה"ד הרבני דחה אפוא את תביעת הגירושין החדשה של האישה, ומנע מהצדדים להתגרש, על אף ששניהם הסכימו לכך. נפסק כי האישה לא הראתה עילת גירושין חדשה המצדיקה את שינוי פסק הדין הקודם, שכאמור דחה את תביעתה.

נקבע, כי במקרה שהסכמת בעל לגט ניתנת אך ורק מן הטעם שהוא חושש מפני תביעה נזיקית נוספת, קרי עקב כפייה ולא מרצון טוב וחופשי, מדובר בגט שאינו כשר.

בית הדין ציין כי תביעת נזיקין ופסיקת פיצויים לאישה בבית המשפט לענייני משפחה תכשיל מתן גט בבית הדין הרבני.

בעל ואישה שכרתו הסכם גירושין, התגרשו, ואחר כך חזרו לחיות יחד – מה תוקף ההסכם?

בבתי המשפט האזרחיים חלה הלכת בית המשפט העליון בפרשת "אגברה", לפיה כאשר בעל ואישה התגרשו לפי הסכם גירושין, ואחרי כן חזרו לחיות יחדיו כבעל ואישה, הדבר מביא לבטלות הסכם הגירושין, באשר למעשה הצדדים מבטלים אותו בהתנהגותם, לרבות הסדרי הרכוש שבו. במקרים אחרים, אם כי לא תמיד, בוטלו הסכמי גירושין שאחריהם הצדדים המשיכו לחיות יחד, כיון שנקבע שהם היו מראש פיקטיביים, חוזים למראית עין בלבד, שנועדו להברחת נכסים מפני נושים.

עיון בפסיקת בתי הדין הרבניים מגלה גישה מעט שונה. ההסכמים שקיבלו תוקף של פסק דין ואושרו בבית הדין נחשבים לתקפים וסופיים, גם אם טרם בוצעו בפועל, אם כי הבעל נחשב למחזיר גרושתו אם מוכח כי חיו יחדיו חיי אישות אחרי הגט. במקרה כזה יידרש גט נוסף.

בפס"ד של בית הדין הרבני האזורי בפתח תקווה ממאי 2011 נקבע כי משאושר ההסכם בבית הדין ואחריו סודר גט, ההסכם הינו תקף, גם אם בפועל לא היה אמיתי ונועד לשם תרמית. בתיק זה הוכח  כי הצדדים חזרו לחיות יחד מיום הגט, התגוררו באותה דירה וקיימו יחסי אישות. ההסכם בוצע בפועל – האישה התחייבה בו להעביר לבעל את חלקה בבית המשותף, וכך היה. לפי ההסכם הבית עבר כולו לבעלות הבעל, ונרשם על שמו בטאבו. בשל העדויות על קיום יחסי מין לאחר הגט, נפסק כי נחוץ לצדדים גט נוסף, גט לחומרא. באותו עניין הגירושין הפיקטיביים, שלא מנעו המשך המגורים המשותפים, נועדו לאפשר לאישה ליצור קשרים עם גברים אחרים, ולשדוד את כספם, בין היתר בדרך של עשיית צוואות שלהם לטובתה. בגין עברות אלה ישבה האישה בבית סוהר. הבעל ניצל את ההסכם, שהיווה חלק ממסכת רמאויות משותפת של בני הזוג, על מנת לדרוש בבית המשפט פינוי של האישה מן הדירה.  

בפס"ד אחר, שניתן בית הדין הרבני האזורי בתל אביב באוקטובר 2010, נדונה תביעת בעל לבטל הסכם לפיו היה עליו להעביר את חלקו בדירה לאשתו. לטענתו חזרו לחיות יחד אחרי הגירושין וקיימו חיי אישות. העברת הדירה טרם בוצעה ברישום, בניגוד למקרה הראשון. נפסק כי ההסכם תקף, והאישה זכתה בדירה. בית הדין הדגיש כי הסכם שקיבל תוקף פס"ד הוא מוחלט וסופי, גם אם היו הצדדים חוזרים לחיות יחד, ואפילו היו נישאים שוב. לא נפסק כי הצדדים נחשבים כנשואים בשנית, וזקוקים לגט נוסף, שכן בית הדין לא האמין לבעל כי חזר לקיים יחסי אישות עם האישה, אשר מצידה הכחישה את טענתו.

בית הדין הרבני קובע: אישה אינה יכולה לקבל את כתובתה אם היא תובעת במקביל איזון משאבים ברכוש המשותף  

הכתובה שהבעל מעניק לאשתו מתחת לחופה הינה שטר של ממש, אשר מכוחו צומח חיוב כספי תקף לכל דבר. בהעדר עילה הלכתית הפוטרת את הבעל מתשלום הכתובה, האישה רשאית לתבוע את סכומה לעת גירושין, לעתים בתוספת פיצוי. תביעת הכתובה מצויה בסמכותו של בית הדין הרבני האזורי שבמקום מגורי הצדדים.

בצד זכות זו, זכאית האישה לפי חוקי המדינה לדרוש את חלקה ברכוש המשותף שנצבר בתקופת הנישואין, או בדרך של איזון משאבים לפי חוק יחסי ממון או על פי חזקת השיתוף. תביעה כזו ניתן להגיש לבית המשפט לענייני משפחה או לבית הדין הרבני. רוב הנשים בוחרות בראשון, ולא בכדי. בית הדין הדתי מרבה לגלות דעתו, כי אישה אינה יכולה לתבוע הן את כתובתה, והן את המגיע לה במסגרת ביצוע הסדר איזון המשאבים וחלוקת הרכוש המשותף.

כך למשל, בפסק דין מחודש אוקטובר 2010 קבע בית הדין הרבני האזורי בנתניה כי לא ניתן לקבל גם את הכתובה וגם את איזון המשאבים, ובלשונו: "אין כפל תשלומים, ואין "כפל מבצעים" ". נושא חלוקת הרכוש נדון שם בערכאה האזרחית, בה תבעה האישה זכויות ממוניות רחבות היקף אותן צבר בעלה בעבודתו כרופא שיניים, לרבות מוניטין אישי, ואילו בבית הדין הרבני תבעה האישה את כתובתה ופיצוי.  בית הדין התרעם על הניסיון לרקוד על שתי החתונות, ולקבל גם זכויות לפי דין תורה וההלכה הדתית התלמודית ("תלמוד בבלי") וגם זכויות לפי הדין החילוני בישראל ("הלכת בבלי"). אמנם, בית הדין מבהיר כי חוק יחסי ממון בין בני הזוג תקף לפי המשפט העברי, בתור "מנהג המדינה", שפשט בענייני הנישואין, ויש לו תוקף מחייב, בתור חקיקה של הציבור באמצעות בית הנבחרים. ואולם, הטעם למניעת החיוב הכפול היא שמעולם לא עולה על דעתו של אדם שנושא אישה להתחייב לה בשני ערוצים ממוניים במקביל: גם בכתובה וגם במחצית מכל זכויותיו הממוניות לפי חוק איזון המשאבים. ברור כי אין בכוונתו של אף אדם "ללקות פעמיים". לכן, את זכויות הכתובה ואיזון הנכסים יש לחשב תוך קיזוז הדדי, אלא אם הוכח בבירור שהבעל התכוון לשלם לאשתו את שניהם (הרב ינאי הבחין בין הלכת חזקת השיתוף הפסוקה, שאינה תקפה לדעתו לפי ההלכה הדתית, לחוק יחסי ממון, שתקף כאמור).

בפס"ד נוסף של אותו בי"ד בהרכב אחר מינואר 2011 נשנתה אותה הלכה, והודגש כי אין לפסוק גם פיצויים לאישה שזכאית למחצית הרכוש על פי חוק יחסי ממון. 

חיוב בת זוג לסבית במזונות הבן שנולד לבת זוגה לשעבר  

לאחרונה עדים אנו לפסקי דין נאורים ומתקדמים, אשר משווים את דינם של בני זוג גאים, משני המינים, לדינם של בני זוג הטרוסקסואלים. ואולם, השוויון, מטיבו, הינו דו-סטרי, ופועל לשני הכיוונים. בצד ההכרה בזכויות שוות, מתחייבת גם ההכרה בחובות שוות. הומואים ולסביות מחד וזוגות סטרייטים מאידך, כאלה גם אלה, עשויים למצוא עצמם נתבעים לשלם מזונות לילדים של בני זוגם, גם לאחר סיום הקשר הזוגי, וגם ללא קרבה גנטית או משפטית (קרי אימוץ או אפוטרופסות) לילדים.

באופן טבעי וברור, כאשר מדובר בבני או בנות זוג ששניהם גברים, או ששתיהן נשים, מתחייב אוטומאטית כי כל אחד מילדיהם יהיה קרוב גנטית רק לאחד מהם.  לפיכך, החיוב במזונות אינו נובע מקשר ביולוגי גנטי, ולעתים גם לא מקשרי אימוץ או קבלת אפוטרופסות נוספת. יש צורך לקבוע קונסטרוקציה משפטית אחרת שתאפשר חיוב במזונות. כך עשתה בראשית חודש ספטמבר 2013 שופטת בית המשפט לענייני משפחה, אסתר ז'יטניצקי-רקובר, אשר מצאה את מקור החיוב בדיני החוזים, ועל אף העדר הסכם בכתב.

מדובר בשתי נשים אשר חיו כבנות זוג במשך תקופה ארוכה, של מעל 20 שנה. הן אף נישאו זו לזו בטקס נישואין פרטי. אחת מהן הרתה בהליך של IVF וילדה בן, כאשר שתיהן גידלוהו ביחד.  למרבה הצער, הנער לקה באוטיזם, דבר אשר מטבע הדברים מכביר את הוצאות גידולו. לאחר ששתי הנשים נפרדו, האם הביולוגית תבעה מזוגתה לשעבר לשלם מזונות לבנה. הנתבעת לא אימצה את הילד, ושתי האימהות לא כרתו ביניהן חוזה משפטי כתוב הנוגע אליו. ואולם, בית המשפט למד מהתנהגות הצדדים, הן מהאופן בו התנהלו בטרם הלידה ולאורך פרוצדורת ההפריה החוץ-גופית, והן לאחר לידת הקטין, על קיום הסכם בעל פה בין השתיים לגדל יחד את הקטין. ההסכם נלמד מכוח השותפות בגידולו עד כה ומעורבות שתיהן בהליכי ההפריה.

לא עובדת הנישואין הפרטיים ולא העדר ההליך הפורמאלי של אימוץ הכריעו את הכף, אלא האופן בו חיו השתיים, מעשיהן, שעלו כדי הסכם מכללא. אחת הראיות לאותו "חוזה בעל-פה" הייתה העובדה שהנתבעת עתרה לבית המשפט להתמנות אפוטרופא לקטין אף היא, אם כי מחקה את עתירתה משהוברר לה כי בשלה עשויה היא להיות מחויבת להשתתף בפרנסתו של הילד. 

מן הראוי להוסיף כי בית המשפט עסק כאן רק בחבות העקרונית, וטרם נדרש לשאלת גובה סכום המזונות בו תחויב הנתבעת, כאשר הכרעה זו הותיר פתוחה בתקווה שהשתיים תגענה לפשרה. 

לא ניתן לתבוע מזונות עבור קטינים מאת הסבא והסבתא שלהם – אלא רק לאחר הגשת תביעה נגד האב ובירורה

כבוד השופטת צילה צפת מבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בפסק-דינה מיום 19.8.13, קבעה מסמרות והבהירה את הדין הקיים בשאלת הגשת תביעת מזונות עבור הנכדים נגד הסבים שלהם, הורי אביהם. 

באותו עניין הוגשה התביעה על ידי אימם של שני קטינים, כאשר אחד הנתבעים היה אביהם של הקטינים, אשר חלה במחלה חשוכת-מרפא וכושר השתכרותו נפגע עקב כך, ואילו הנתבעת השנייה הייתה אימו של האב, סבתם של הילדים.

בית המשפט לענייני משפחה בערכאה הראשונה סירב לבקשת הסבה למחוק את התביעה נגדה, ואף חייב אותה בתשלום מזונות זמניים. על שתי ההחלטות הללו ערערה הסבתא לבית המשפט המחוזי. אחד השיקולים שהנחו את ביהמ"ש לענייני משפחה היה שעורך-דינו של האב הצהיר בשמו כי אין לו כלל יכולת השתכרות, והוא אינו מסוגל לעבוד ולשלם כל סכום שהוא עבור מזונות ילדיו, וכי אף הקצבה שאותה הוא מקבל צפויה לחדול מלהשתלם באותו חודש.

אין זו הפעם הראשונה בה הורי-הורים מחויבים על ידי בית המשפט לשלם מזונות לנכדיהם. דבר שכזה נעשה כדבר שבשגרה, לפי תנאי החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות). ואולם, השוני לעומת פסק הדין הנוכחי הוא שכאן הוגשה התביעה מלכתחילה נגד האב והסבתא יחד, בטרם שהוכח שהאב אינו יכול לפרנס, מעבר להודאתו שלו. במקרים האחרים הוגשה תחילה תביעה נפרדת נגד האב, לאחר מכן נעשה ניסיון לגבות ממנו את המזונות שנפסקו, ורק לאחר שהדבר כשל ולא צלח, הוגשה התביעה השנייה, הפעם נגד הוריו, ואו אז בית המשפט הורה להם לשאת במזונות הקטינים שנולדו לבנם. 

בית המשפט המחוזי קבע כי לא ניתן לתבוע את הסבים בעת ובעונה אחת עם האב, או לפני שנתבע האב. תחילה יש למצות את האפשרויות המשפטיות לתבוע את האב ולגבות ממנו את המזונות, ורק לאחר מכן פתוחה הדרך לנכדים להגיש תביעה נגד הסבים. נקבע כי אין זה ראוי לאפשר תביעה נגד הסבים תחילה, בטרם הוכח כדבעי כי לא ניתן להיפרע מהאב, שאם לא כן תרבינה תביעות נגד הסבים, כי לעתים קל יותר לגבות מהם מזונות מאשר מבנם. לפיכך נמחקה הסבתא מכתב התביעה כנתבעת. צוין כי בתקדים אחר הותר לתבוע את הסבים מבלי לתבוע את האב קודם, שכן האב שהה באיראן, ולא ניתן היה למסור לו כתב תביעה, ואילו הוריו שהו בישראל. 

המטפלת של קשישה ניצולת שואה גנבה ממנה 2 מיליון ש"ח ורוקנה את חשבונה – בערעור לבית המשפט המחוזי נפסק שהבנק וקופות הגמל אחראים

בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בפסק-דין מיום 2.4.13, הטיל על בנק הפועלים ועל  שלוש קופות גמל (גדיש, קציר ויתר) להחזיר למנהל עיזבונה של ניצולת שואה, אשר בינתיים כבר נפטרה, 2 מליון שקלים בקירוב, וזאת לאחר שמצא כי כולם פעלו ברשלנות, כשהניחו למטפלת הזרה של המנוחה לגנוב כספים אלו מחשבונותיה וקופותיה.

מדובר במטפלת זרה של אישה בת 82 שנה, ניצולת שואה וערירית. המטפלת רוקנה בשיטתיות את חשבון הבנק של הקשישה, חסכונותיה וקופות הגמל שלה, בסכום עצום של כ-2 מיליון ₪. בתוך תקופה של שנה וכמה חודשים, משכה המטפלת שיקים לפקודת עצמה, ולפקודת בתה וקרובים נוספים שלה, ואפילו משכה מאות אלפי שקלים שמהם רכשה לעצמה דירה.
רק לאחר שהקשישה נפטרה, התגלו מעשי הגניבה והיקפם העצום על ידי מנהל העיזבון שלה. כיון שלא עלה בידו להשיג בחזרה את חלק הארי של הכספים, שבינתיים הוברחו ע"י הגנבת, עמד ותבע סכום של 2,480,000 ₪ מאת בנק הפועלים וקופות הגמל גדיש, קציר ויתר. מנהל העיזבון טען בתביעה שהגופים הללו התרשלו באופן בו ניהלו את חשבונות המנוחה, וכך אפשרו את גניבת הכספים.

בית משפט השלום בתל אביב, שישב כערכאה ראשונה בתיק זה, דווקא דחה את התביעה, בקובעו כי הרשלנים היו דווקא שניים: אחד - האחיין של הקשישה, אשר אמור היה לרשת את הכספים הללו, שלא התעניין בכלל במצבה של המנוחה, ולא דאג כי ימונה לה אפוטרופוס, מה שיכול היה למנוע את גזל חסכונותיה ע"י המטפלת. שני - עורך דין שהיה איש אמונה של הקשישה, שלא דאג למנוע את אשר אירע בעזרת הליכים משפטיים מונעים. בית המשפט המחוזי ביטל את החלטת בית משפט השלום בערעור.
ביהמ"ש המחוזי קבע כי למרות שלמטפלת היה ייפוי כוח נוטריוני מאת המנוחה, עדיין היה על בנק הפועלים ועל קופות הגמל לחשוד כי דבר מה איננו תקין, שכן הפעילות הפיננסית הסוערת בחשבון הבנק הייתה חשודה, ופדיון כספי קופות הגמל של הקשישה לא תאם את הרגליה של בעלת החשבון, שקודם לכן הצניעה לכת, ולא פיזרה סכומים דומים.
בית המשפט המחוזי קבע כי האחיין של הקשישה ועורך הדין איש אמונה אינם אחראים כלל לגניבת הכספים. ראשית, האחיין ועורך הדין לא יכלו לדעת על משיכת הכספים – משום שלאיש מהם לא הייתה להם כל הרשאה בחשבון הבנק של המנוחה, אפילו לא לצורך קבלת מידע בלבד. שנית, עוה"ד והאחיין לא היו צדדים בתיק, ועל כן אין לייחס להם רשלנות.

נפסק כי הבנק וקופות הגמל חבו לקשישה חובת זהירות, אותה הפרו בכך שלא התייחסו לנורות האזהרה ולא יצרו עם המנוחה קשר כדי לברר אם היא אכן מסכימה לפעולות שבוצעו בחשבון הבנק שלה. הרשלנות בולטת בייחוד לאור העובדה שכל שנדרש מהבנק היה לייזום שיחת טלפון, דבר שנקל לעשותו, בכדי לברר את מצבה של הקשישה ולעצור את משיכת הכספים.
בית המשפט התפלא, כיצד זה הבנק לא תהה, לשם מה בוחרת קשישה בודדה, שאינה מצויה בקו הבריאות, להשקיע מאות אלפי שקלים ברכישת דירה חדשה, שנמצאת עדיין בשלבי בנייה.
לבסוף חויבו הבנק וקופות הגמל לשלם למנהל העיזבון 1,883,415 שקלים, בתוספת ריבית והצמדה, בקיזוז אותו חלק מן הכספים שהלה הצליח בכל זאת לגבות בחזרה מהמטפלת, וכן הושתו עליהם הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 100,000 שקלים.

בית המשפט סירב לאשר הסכם לחיים משותפים העוסק בקטין שטרם בא לעולם

הצדדים הם בני זוג, אשר ערכו ביניהם הסכם לחיים משותפים, המסדיר ביניהם את כלל ההסכמות והתניות הממוניות והרכושיות שביניהם וכן את ענייני הקטין המשותף שיש בכוונתם להביא לעולם, החזקתו ומזונותיו. ביום 14.11.12 הגישו הצדדים בקשה משותפת לאישור ההסכם ומתן תוקף של פסק דין לו, ע"פ הוראות חוק יחסי ממון בין בני הזוג, התשל"ג-1973 וחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) התשי"ט-1959 וחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962. נפסק כי בניגוד לסעיפים הרכושיים, שאותם אין מניעה לאשר, הרי שבנוגע לענייני המשמורת ומזונות הקטין, הרי שמהקטין טרם בא לעולם, לא ניתן לאשר הסדרים אלה וליתן להם תוקף של פס"ד. המדובר בסעיפים המתייחסים לילד משותף, אותם מתכוונים הצדדים להביא לעולם. פרק ה' להסכם: "משמורת הילד המשותף" מסדיר את ענייני המשמורת המשותפת, הסדרי ראיה בין ההורים, חינוכו, יציאתו מן הארץ, מקום מגוריו ועוד. פרק ו' להסכם: "חיובי מזונות" מתייחס למזונותיו של הקטין. הסוגיה המשפטית הנדרשת להכרעה, אפוא, היא האם ניתן לאשר וליתן תוקף של פסק דין להסכמות הצדדים בנוגע לקטין שטרם בא לעולם.

סמכותו של בית המשפט לאשר הסכם וליתן לו תוקף של פסק דין לאותו הסכם, עומדת לו רק בעניינים שלגביו נתונה לביהמ"ש הסמכות לפי חוק, קרי- הסכמים "בענייני משפחה", כהגדרתם בסעיף 1 לחוק. כאמור, הקטין נשוא דיוננו טרם בא לעולם ולמעשה המבקשת אף טרם הרתה. סעיף 1 לחוק הכשרות קובע, כי "כל אדם כשר לזכויות ולחובות מגמר לידתו ועד מותו"; משכך, זכויותיו וחובותיו של העובר מתגבשות רק עם לידתו ומכאן שאין תוקף להסדרים המתייחסים לעובר. דברים אלה מקבלים משנה תוקף כשאף לא מדובר בעובר, אלא ברצון בלבד של הצדדים להביא ילד לעולם. אם היה מבקש מי מהצדדים להגיש תביעה לעניין משמורת הקטין ו/או תביעה לעניין מזונותיו של הקטין, הרי שהיא היתה נמחקת על הסף, שכן בטרם הולדתו לא קמה עדיין בידי ההורה ו/או הקטין עילת תביעה. רק לאחר לידת הקטין יכול שתקום עילת תביעה, שעל בסיסה ניתן יהיה לאשר ההסכם.

בשלב זה, המדובר בקטין "ערטילאי", שהוא רק בגדר "רצון" של הצדדים להביאו לעולם, הא ותו לו. האשה עדיין לא הרתה ואין לצדדים גם כוונה להרות עד אשר יאושר ההסכם ויינתן לו תוקף של פסק דין. האם יעלה על הדעת, כי בית משפט יבחן תניות שמתייחסות לקטין "תיאורטי" זה, מבלי שיש מושג מהי "טובתו", וייתן תוקף של פסק דין לעניינים מהותיים ואקוטיים מבחינתו –  משמורתו ומזונותיו. אישור בית משפט של הסדרים שכאלה יהווה התעלמות מטובת הקטין הספציפי שיבוא לעולם והתפתחותו העתידית. הבקשה נדחתה אפוא.

האישה לא תאבד את הכתובה למרות שפרסמה מודעת היכרויות בפייסבוק

נדיר להיתקל בבית הדין הרבני בהחלטות הנוטות לטובת האישה. אך להלן אחת מאותן החלטות נדירות. המשבר בחיי נישואי הצדדים החל בחודש 2.11 כשלטענת האשה גילתה שהבעל מתכתב עם אשה אחרת בפייסבוק. לאחר מכן בתאריך 1.8.11 גילה הבעל כי האשה פרסמה את עצמה בפייסבוק כאשה פרודה המתעניינת בגברים. בתאריך 15.8.11 הגיש הבעל לבית הדין תביעה לגירושין כנגד האשה. בית הדין קבע (הדברים מובאים בכוונה בלשונו ההלכתית הציורית): ברור לכל שפרסום באינטרנט במדור הכרויות כאשר האשה עדיין נשואה ואפילו שהיא פרודה וגם אם נאמר שהבעל עצמו "בגד באשת נעוריו" והולך עם אשה אחרת, אשה זאת נקראת עוברת על הדת ואם היה מגיע לבית הדין מקרה בנסיבות אלו עם תביעה לגירושין אין ספק שהיו מחייבים את האשה בגט אף ללא התראה. התביעה שלפנינו היא תביעת האשה למתן כתובתה כאשר הזוג כבר התגרשו, הבעל טוען שהאשה הפסידה כתובתה היות והיא עוברת על דת והציג בפני בית הדין את הפרסומת של האשה במדור הכרויות באינטרנט. האשה הודתה בפרסום מה-1/8/11.

על אף הודאת האשה שהיא פרסמה עצמה באתר האינטרנט, לאור האמור לעיל שבכדי להפסיד כתובתה צריך התראה – במקרה דידן לא הייתה התראה כלל ואף לאומרים שברגילה בדבר, אין צריך התראה כמובא לעיל, גם כאן אין לראות בפרסום כרגילה בדבר היות ולא הוכח ולא נאמר שהאשה פרסמה בכל מיני מדורים ופרסומים למיניהם, וגם אם נאמר שפרסום באתר האינטרנט היות וזה מפורסם לעיני רבים וכל יום ויום אנשים רואים את הפרסומת וזה נחשב כמו רגילה בדבר היות ולא דאגה למחוק את זה מאתר האינטרנט. אם כן במקרה דידן שפרסמה האשה את עצמה באתר ההיכרויות באינטרנט ואפילו עם תמונתה, לא הוסיפה כלום לערער את חיי הנישואין שלהם שהרי הם חיו בנפרד אחד מהשני, ואין קשר ביניהם וכבר חיי הנישואין שלהם מעורערים וכל הפרסומת באינטרנט נעשתה כשהיו חיים בנפרד, נמצא דאין שום מקום בכהאי גוונא להפסידה כתובתה.

אין לראות בדברים אלו כסימוכין למעשי האשה אלא בית הדין מוקיע את מעשה האשה ורואה זאת כדבר "מכוער" שאין דרך בנות ישראל הנשואות ואף שהם פרודות הרי דינם עדיין כאשת איש שאסור להם לפרסם את עצמם למטרת הכרויות באתר האינטרנט וכל המשתמע מכך, דבר שהוא לעצמו מקעקע את החברה וגורם להרס החברה, אף בחברה שאינה שומרת תורה ומצוות.

בג"צ קבע: תורם זרע רשאי לחזור בו, וזאת אפילו לאחר שמנות הזרע כבר נרכשו

 על שולחנו של בג"צ הונח מקרה תקדימי, של בקשת תורם זרע לחזור בו מהסכמתו ומתרומתו בשל שינויים שחלו בהשקפת עולמו; וזאת לאחר שמתרומת זרעו ילדה העותרת את בתה הבכורה, והיא מעוניינת עתה לעבור תהליך הזרעה נוסף מאותה תרומה, כדי לשמור על זהות מלאה במטענם הגנטי של ילדיה – כלומר – כדי שיהיו אחים בדם. העותרת מבקשת לקבל את תרומת הזרע הנוספת של התורם, השמורה בבנק הזרע. "עסקינן בסוגיה מן הסוג שלא שיערוה אבותינו, שלא היתה אפשרית לפני עשורים אחדים, ושההתפתחויות ברפואה ובטכנולוגיה יצרוה." תרומת זרע וניהול בנקי הזרע בישראל אינם מוסדרים לפי שעה בחקיקה ראשית כי אם בתקנות בריאות העם (בנק זרע), תשל"ט-1979 (להלן התקנות) וחוזרי המנהל הכללי של משרד הבריאות המוצאים מכוחן (תקנות אלה הותקנו על ידי שר הבריאות מכוח אכרזת הפיקוח על מצרכים ושירותים (בנק הזרע והזרעה מלאכותית), תשל"ט-1979; העותרת היא רווקה ילידת 1974, בעלת אזרחות ישראלית ואמריקאית, תושבת ארה"ב מזה 17 שנה. בשנת 2010 נולדה בתה הבכורה של העותרת במסגרת טיפולי הפריה, שבמהלכם נעשה שימוש בתרומת זרע של תורם אנונימי פלוני (משיב 3, להלן התורם), אותה קיבלה העותרת מבנק הזרע במרכז הרפואי רמב"ם בחיפה (המשיב 2; להלן בנק הזרע) אשר בפיקוחו של המשיב 1 (להלן המדינה). לאחר הולדת בתה הראשונה רכשה העותרת - בהזדמנות הראשונה מבחינתה ככל הנראה - אפשרות לעשות שימוש בחמש מנות זרע נוספות של התורם, שיישמרו בבנק הזרע בעבור תשלום שנתי. ביום 1.12.11 נתקבלה בבנק הזרע פניה בכתב מאת התורם בה הצהיר על רצונו, כי יופסק השימוש בתרומת הזרע שנתן בעבר, בין היתר נוכח שינוי באורח חייו, לאחר שחזר בתשובה. ביהמ"ש קבע כי העותרת אינה נאבקת כאן על זכותה הגרעינית להורות, שאין איש פוגע בה כשלעצמה, אלא מבקשת הגנה על בחירתה ורצונה להורות מאדם מסוים. הפגיעה בתורם אינה מתמצה ביכולת הבחירה שלא להיות אב, אלא היא מתפרסת גם על האוטונומיה שלו להחליט באשר למעמדו כאב. כלומר, אדם הרואה את ההורות הגנטית-ביולוגית או "קשר הדם" כמקימה לו חובות מוסריות כאב, נפגע באוטונומיה שלו הן בעצם שלילת הבחירה הן באי-קיום חובותיו על פי גישתו המצפונית או הדתית. ההגנה על זכותה של העותרת להביא לעולם ילדים בעלי אותו מטען גנטי נעצרת במקום שבו מתנגשת עמה בעליל זכותו של התורם. האינטרסים הנכוחים המצויים בבסיס טענות העותרת נסוגים למול זכותו של התורם לאוטונומיה. יתכן שאינטרס ההסתמכות החוזית נפגע כאן ויתכן שאף שיקולים ואינטרסים ציבוריים נוספים (כגון השפעות הרוחב והצורך בשמירה על יציבות בנק הזרע). אולם המשפט כדרכו במקרים דומים, אינו כופה בשאלות האינטימיות של החיים האנושיים בהעדר נימוקים כבדי משקל. האינטרס של העותרת, נקבע, נסוגה מפני האוטונומיה של התורם.

פונדקאות חו"ל – רישום האם הביולוגית במשרד הפנים ללא צורך בצו אימוץ או צו הורות

בראשית פברואר 2013 נתן בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל-אביב פסק דין הצהרתי, אשר הורה למשרד הפנים לרשום אישה כאימו של תינוק שנולד כתוצאה מהליכי פונדקאות אשר התנהלו בגיאורגיה.  ברחמה של הפונדקאית הזרה הושתל עובר שנוצר מביצית של התובעת שהופרתה בזרעו של התובע, בעלה. לאחר הלידה, חתמה הפונדקאית בפני קונסול ישראל בגאורגיה על הצהרה כי אין לה כל דרישות בקשר לקטין וכי הקטין "שייך" לתובעים על פי הסכם הפונדקאות עליו היא חתמה עם התובעים. ניתנה חוות דעת המעבדה לסיווג רקמות ולפיה המטען הגנטי של הקטין הוא משני התובעים. היועץ המשפטי לממשלה הסכים כי יינתן פסק דין הצהרתי כי התובע הוא אבי הקטין ואולם ביחס לאימהות, הנתבע התנגד לרישום. חוק הסכמים לנשיאת עוברים (אישור הסכם ומעמד היילוד), תשנ"ו – 1996 (להלן: "החוק") המסדיר את הפונדקאות במדינת ישראל, לא חל על מקרה דנן, היות והליך הפונדקאות בענייננו נעשה בחו"ל. על פי החוק, רק לאחר שבית המשפט מעניק "צו הורות", הופכים ההורים המיועדים לאפוטרופסים בלעדיים של הילד שנולד כתוצאה מהליך הפונדקאות (סעיף 11 לחוק). בית המשפט קבע: צו הורות ניתן רק מכוח החוק  ואין אפשרות לצוותו מן הדין בפונדקאות חו"ל.  עמדה לפיה יש להעניק לאם "צו הורות פסיקתי", מעלה קושי משפטי ביצירת מושג זה על ידי בית המשפט שעה ש"צו הורות" הוא מונח שעל המחוקק לקבוע.  אין צורך בצו מסוג זה כדי לנתק את הזיקה שבין הפונדקאית לקטין, שהרי שזיקה זו אינה קיימת על פי הדין שחל במקום ביצוע הליך הפונדקאות  בחו"ל. גישה לפיה יינתן צו הורות פסיקתי לאם לאחר הליך משפטי ואילו ביחס לאב יינתן מידית פסק דין הצהרתי על אבהות, אינה  שוויונית ולכן אינה ראויה.   דרישה מהאם כי הכרה באימהותה תינתן רק לאחר שתתבצע פרוצדורה משפטית, וזאת כאמור ללא שיש זיקה של הפונדקאית לנולד, מהווה אפליה.  אין כל מקום להפלות בין האם לאב ולהעניק  לאם מעמד שונה מלאב. לא ניתן להסכים עם  דרישה שאב מיועד יוכר כאב ללא כל צורך ב"צו הורות פסיקתי" ואילו ביחס לאם, יידרש הליך מסוג זה. המצב המשפטי כיום מעניק "מסלול מהיר" למתן פסק דין הצהרתי דווקא לאלו שנקטו בהליך של פונדקאות בחו"ל, בעוד למי שנוקט בהליך פונדקאות בארץ על פי החוק, יש צורך כי ינקוט בהליך משפטי של בקשה למתן "צו הורות" ורק לאחר מתן צו ההורות, תוכר הורותו המשפטית. מצב זה אכן אינו רצוי ואינו ראוי. ומשהנתבע מכיר באבהותו של בעל המטען הגנטי בפונדקאות חו"ל, יש להחיל דין שווה  אף על אימהותה של בעלת המטען הגנטי. 

הערה: כאשר האם המיועדת בפונדקאות חו"ל אינה בעלת הביצית ממנה נוצר העובר, עדיין בית המשפט ידרוש צו אימוץ.

בית משפט השלום בתל-אביב גזר מאסר בפועל לאם ל-6 ילדים, אשר הגישה תלונות שווא במשטרה נגד בעלה!

בית המשפט גזר מאסר על אם ל -6 ילדים, אשר התלוננה נגד בן זוגה תלונות שווא כאילו ביצע מעשים מגונים בכוח ואיומים. התלונות הביאו למעצרו של הבעל ולפתיחת הליך משפטי נגדו. גזר הדין שהוטל על האישה כלל 20 חודשי מאסר, מתוכם 8 חודשי מאסר בפועל והיתרה על תנאי, וכן קנס סמלי בגובה 200 ₪.
בית המשפט קבע כי העבירה של מסירת ידיעות כוזבות היא נגע שיש לעקור אותו מן השורש. בית המשפט הוסיף  כי בתי המשפט אינם רואים בקלות ראש עבירות מסוג זה וכי יש להעיד עדות אמת, וכן יש להגיש רק תלונות אמת ולא להשתמש שלא כדין במשטרה או בזרועות החקירה או ברשויות הרווחה כאמצעים טקטיים ולהסתמך על מצגי שווא.
הנאשמת, אישה צעירה, אם ל 6 ילדים, נשואה בשנית. על אף שהנאשמת והמתלונן חיו כבני זוג פרודים, השניים הביאו לעולם 3 ילדים משותפים.
הנאשמת הגישה נגד בן זוגה תלונות שווא על ביצוע מעשים מגונים בכוח ועל איומים. המתלונן נעצר, נחקר במשטרה, ולבסוף הוגש נגדו כתב אישום ובקשה למעצר עד תום ההליכים. הבקשה התקבלה, והמתלונן נאסר, עד ששוחרר בערובה בתנאים מגבילים. המתלונן ישב לשווא במעצר במשך 23 יום.
כ- 7 חודשים לאחר הגשת התלונות, בערך בשלב שבו החלה להישמע פרשת התביעה נגד המתלונן, הגיעה הנאשמת למשטרה ומסרה הודעה סותרת ממנה עולה כי תלונותיה נגד בעלה היו שקריות.
הנאשמת הורשעה על פי הודאתה שלה במתן הודעות סותרות, קרי בעבירה על הוראת סעיף 240(א) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977. הממונה על עבודות השירות מצא כי הנאשמת איננה מסוגלת לבצע עבודות שירות.

מתוך הכרעת הדין: לא בכדי רואה המחוקק עבירה זו כעבירה חמורה ואף קבע עונש מקסימאלי של מאסר עד 5 שנים למבצעה. מדובר במסירות הודעות סותרות בשאלות מהותיות ביותר!
כל פגיעה מסוג זה בהליכי החקירה פוגעת בערך חברתי חשוב ביותר והוא קיום משפט צדק, משפט הוגן, בו גם לנחקר נשמרות זכויותיו, וגם הנחקר יודע שמי שטופל עליו אשמות שווא, ייענש בסופו של יום.
כל הקלת ראש והרמת כתף ופטירת מבצע עבירות אלה בעונש לא משמעותי יש בה פגיעה ישירה במראית פני הצדק ובאמון אותו על הבריות לרכוש לבית המשפט בפרט, ולהליך השיפוטי בכלל.

אשר לגזר הדין: בתי המשפט נוהגים על פי רוב לגזור את הדין, ואחר כך לקבוע את חומרת העונש בהתאם לנסיבות. בית המשפט כאן קבע כי עונש המקסימום הקבוע בהוראות החיקוק, לא צריך להיות אות מתה. נהפוך הוא! העונש המרבי האפשרי בחוק הוא זה שצריך להיות נקודת המוצא לענישה, וממנו, מעונש המקסימום, ניתן לגרוע בהתאם לנסיבות המקלות הספציפיות של המקרה הפרטי.
בגין נסיבותיה האישיות של הנאשמת מחד גיסא, אך בגין חומרת העבירה מאידך גיסא, נגזרו על הנאשמת העונשים הבאים: 20 חודשי מאסר, מתוכם 8 חודשי מאסר בפועל והיתרה על תנאי. בגין מצבם הכלכלי של הנאשמת ומשפחתה, הוטל על הנאשמת קנס סמלי בגובה 200 ש"ח או שבוע מאסר תמורתו.

בית המשפט לענייני משפחה בקריות, בהחלטה מתחילת חודש ינואר 2013 , אישר ביצוע בדיקת רקמות במטרה לברר מי הוא אביה של קטינה בת שלוש וחצי שנים, וזאת לבקשת גבר זר שאינו נשוי לאם הקטינה, הנשואה כיום לאחר. 

הורי הקטינה, אשר הם הנתבעים בתובענה, חיו יחדיו שנים רבות, ואף הולידו ילדים משותפים. רק לאחר כ-16 שנים נישאו הנתבעים זה לזה. במסגרת "יחסים פתוחים" שהיו מקובלים עליהם כבני זוג, קיימה האישה יחסי מין עם הגבר התובע, וכפי הנראה הרתה לו, וילדה בת.  כל עוד שהתקיים הקשר בין הגבר לבין שני בני הזוג, במהלך השנתיים הראשונות לחיי הילדה, הללו אפשרו לו קשר עם הילדה, לרבות שימוש כבייביסיטר שלה ואף אירוחה בביתו. הביקורים כללו אפילו לינות בלילות שבת. הגבר נשא בחלק מהוצאות הבריתה שנערכה לבת. יצוין כי גם לאותו גבר משפחה משלו. בשלב כלשהו נותק הקשר בין הגבר לבני הזוג, ומאז הם חדלו לאפשר לו קשר עם הקטינה. כיון שכך עמד הגבר והגיש תביעת משמורת ותביעת אבהות, וביקש לקיים בדיקת רקמות. הנתבעים הכחישו מכל וכל את טענות התובע, וטענו כי היו בינם לבינו רק קשרים ידידותיים.

כאן המקום לציין שאילו הקשר המיני בין הגבר לאישה היה מתרחש לאחר שזו נישאה לבעלה, הרי שלא היה עולה בידיו לזכות בתביעתו. ידיו של בית המשפט לענייני משפחה כבולות על ידי חוק מידע גנטי, אשר איננו מאפשר עריכת בדיקה גנטית לבירור אבהות מקום שקיים חשש לממזרות, למעט במקרים נדירים ביותר. כיון שההיריון החל כאשר האישה הייתה עדיין פנויה, לא קמה מניעה חוקית לבירור האבהות באמצעות בדיקה מדעית.

בטרם שהורה על בדיקת רקמות, כפי שעשה לבסוף, קיבל בית המשפט חוות דעת פסיכולוגית שכללה הערכה בדבר ההשפעה שתהיה לבדיקה על טובתה של הילדה. חוות הדעת הוגשה ע"י מכון שלם, וכללה המלצה לבצע את הבדיקה.

בית המשפט נימק כי בעתיד, בעידן האינטרנט והרשתות החברתיות, כשהקטינה דנן תפתח חשבון פייס-בוק, ניתן יהיה בקלות להגיע אליה ולחשוף אותה לזהותו האמתית של אביה – או אז זהותו של אביה הביולוגי תיחשף לפניה באופן בלתי מבוקר והנזק שעלול להיגרם לקטינה עלול להיות קשה ביותר. לעומת זאת, כיום, לאור גילה הצעיר של הקטינה (3.5 שנים), במידה והגילוי לקטינה יבוצע באופן מבוקר ובליווי טיפולי מקצועי, ניתן יהיה לעשות זאת בדרך שתמנע נזק מהקטינה.

בית המשפט לא הסתיר את הסתייגותו הרבה מעמדתם של הנתבעים, אשר לא הטריד אותם שהקטינה תחיה את כל חייה בשקר, ובלבד שהתובע לא יתערב בסמכויות שלהם כאפוטרופוסים על הקטינה. בית המשפט התייחס לנתבעים באירוניה, כינה אותם בלתי מוסריים וביקר את אדישותם לטובתה של הקטינה ולזכותה לדעת מי הוא אביה מולידה. 

 מירוץ הסמכויות עודנו חי, בועט ונושם! האישה הגישה את תביעותיה 45 דקות לפני הבעל, וכך זכתה בסמכות!

אחת הרעות החולות של תחום דיני הגירושין נעוצה בתחרות הנטושה בין שני מסלולים מקבילים, שהינם בעלי סמכויות שוות פחות או יותר, אשר כל אחד מהם יכול לדון בתיקי המזונות, המשמורת וחלוקת הרכוש הנלווים לסכסוכי גירושין, וכל אחד מהם עשוי להוליד פסקי דין שונים לגמרי. אם חשבנו שלאחר בג"צ פלמן יתמתן המירוץ המטורף הזה, בו הבעל אץ רץ אל בית הדין הרבני, ואילו האישה שמה פעמיה מהר ככל שתוכל אל בית המשפט לענייני משפחה, הרי שהתבדינו. בפועל, בג"ץ פלמן  המיר את מירוץ הסמכויות במירוץ החלטות, והתווה כללים ברורים להכרעה במירוץ, הנשענים על כיבוד הדדי בין הערכאות, כאשר כל אחת מהן מחויבת לכבד את הסמכות הנמשכת אשר רכשה רעותה, ולהימנע מלדון בענייניהם של בני זוג אשר כבר החלו להתברר בדיון בערכאה המקבילה.

פסק דין מה-1 לינואר 2013 מלמדנו כי מירוץ הסמכויות נותר בעינו, וכי הגורם החשוב מכול הוא עדיין מועד הגשת התביעה: מי הקדים את מי, מי רץ מהר יותר. באותו עניין הגישה האישה את תביעותיה לבית המשפט לענייני משפחה רק שלושת-רבעי שעה לפני שהבעל הגיש את תביעותיו שלו לבית הדין הרבני.

לא חסרים בפסיקה תקדימים בהם פער הזמנים בין הגשת התביעות של הבעל ושל האישה היה אף קטן יותר, בן רבע שעה או פחות, ועדיין הקודם – זכה. החידוש בפסק הדין הוא בטענות שהעלה הבעל. ראשית, הבעל טען כי עקב תקלה טכנית של בית הדין הרבני לא נקלטו תביעותיו בשעה מוקדמת יותר מזו שבה הוזנו למחשב תביעותיה של האישה בבית המשפט האזרחי.  וטענה נוספת הייתה בפיו – כי האישה לא צרפה לתביעתה טופס הרצאת פרטים, שהוא אחד מן הטפסים שהחוק החל בבתי המשפט לענייני משפחה מחייב אותה לצרפם. בית המשפט אכן איים למחוק בשל כך את תביעות האישה, וזו מיהרה וצרפה את הטופס למחרת יום הגשת התביעות, אך בעת שהבעל הגיש את תביעותיו, הטופס שלה טרם הוגש לבית המשפט.  

טענות הבעל לא התקבלו. בית המשפט קבע כי האישה הקדימה את הבעל, והערכאה בה בחרה האישה היא זו שרכשה את הסמכות, וכי כך הוא, גם אם פער הזמנים בין הגשת התביעות של הבעל להגשת התביעות של האישה הוא קטן מאד. נקבע עוד כי התקלה הטכנית בבית הדין אינה מעניינו של בית המשפט, וכי טופס הרצאת הפרטים אמנם צורף באיחור, אך לא היה בכך משום חוסר תום-לב מצד האישה, ולכן  מבחן הזמן לא יישלל.

טיפ: משתמע מפסק הדין כי לו הבעל היה דואג לבקש בבית הדין החלטה לגופו של עניין, המקנה את הסמכות לבית הדין, דבר שניתן לקבל אף בו ביום, אזי בית המשפט היה צריך לכבד את החלטתו של בית הדין, ולהימנע מלדון, ברוח בג"ץ פלמן הנ"ל.

בית המשפט העליון קבע בפס"ד מדצמבר 2012: האישה תקבל מחצית מדירת הבעל אשר נרכשה על ידו לפני הנישואין!

מעשה בבני זוג אשר נישאו זל"ז לאחר כניסת חוק יחסי ממון בין בני הזוג לתוקף, ומכאן שהחוק חל עליהם. החוק האמור קובע כי נכסים אשר היו בבעלות אחד מבני הזוג עוד בטרם הנישואין, אינם נכסים משותפים, ובמקרה של גירושין הם יוותרו בבעלותו של בן הזוג אשר הביאם לנישואין. והנה, בית המשפט העליון קובע כי הדירה אותה קנה הבעל בטרם החתונה, שייכת במחציתה לאישה! האומנם זהו חידוש כה משמעותי? לאמתו של דבר, אין זו פסיקה נדירה כלל וכלל. מזה שנים רבות נוהגים בתי המשפט לעקוף את החוק המפורש, הקובע הפרדת נכסים, ולהעניק שיתוף בנכסים חיצוניים לבן הזוג השני.  

המנגנון המשפטי בו עשו בתי המשפט שימוש הינו המודל של "כוונת שיתוף". השופטים הסיקו מהתנהגות הצדדים כוונה לשתף זה את זה בנכסים, למרות שהרישום נותר רק על שם הבעלים המקורי. כך במיוחד נטו השופטים לעשות כאשר היה מדובר בדירת המגורים של בני הזוג, שהינה לרוב הנכס היקר ביותר שלהם. תחושת הצדק של בתי המשפט לא נתנה להם להשאיר את דירת המגורים של המשפחה רק בידי צד אחד. ניתן להתווכח עם ההיגיון הזה. לא רק שהכרעות כאלה סותרות לחוק מפורש, אלא שהן מעניקות לבן הזוג שכבר נהנה במשך שנים ממגורים חינם, מבלי לשלם שכר דירה, בדירת בן-זוגו, אף פרס נוסף בדמות מחצית מהבעלות בדירה. 

ובכל זאת ישנו חידוש בפסה"ד בו עסקינן. ביהמ"ש קבע בו כי על מנת להוכיח כוונת שיתוף אין די במגורים בדירה לאורך שנים, אלא שיש צורך להוכיח "דבר מה נוסף", דהיינו להביא ראיה נוספת. כך למשל, אם בן הזוג השתתף במימון שיפוץ משמעותי בבית, או בתשלום משכנתא שרבצה עליו, די בכל אחד מהם לחוד בתור אותו דבר מה נוסף.

יצוין כי בצד פסה"ד הזה קיימת מגמה בפסיקה החדשה להעביר את נטל הראיה לצד שהדירה שייכת לו, ודורשים ממנו להוכיח שלא יצר מצג כלפי בן הזוג לפיו הוא הופך אותו לשותף בדירה. בפסה"ד החדש היה מצג כזה. הבעל והאישה תכננו למכור את הדירה שהייתה שלו מלפני הנישואין ולרכוש דירה שתירשם ע"ש שניהם במשותף. אמנם הכוונה לא הוצאה לפועל, אך ביהמ"ש הסתפק בכך בתור אותה ראיה נוספת והעניק לאישה את מחצית הדירה. 

סיכום ומסקנה: הדרך היחידה להימנע בוודאות משיתוף בדירה שנקנתה על ידנו לפני ה נישואין היא לחתום על הסכם ממון.  בכל מקרה, אין די בכך שהדירה רשומה רק על שמנו כדי למנוע שיתוף בה.  

האם ניתן לתבוע פיצויים מן המאהב או המאהבת שהרסו לנו את המשפחה או גרמו לבני הזוג שלנו לנטוש אותנו?

כידוע, המשפט הישראלי צמח ביו היתר על ברכי המשפט האנגלי, בעקבות המנדט הבריטי על ארץ ישראל. באנגליה הכירו בעבר בתביעת פיצויים שמגיש הבעל נגד המאהב של בת הזוג, בעילה של התערבות ביחסים חוזיים, הם יחסי הנישואין, שנחשבו לחוזה. בפסק דין חדש מאד מימים אלה (ספטמבר 2012) נקבע כי בישראל אין לאישה נשואה עילת תביעה נגד המאהבת של בעלה ואבי ילדיה. דובר במאהבת שנאפה לטענת התובעת עם בעלה של התובעת ואף ילדה לו שני ילדים, וכך גרמה לפירוק משפחתה של התובעת. תביעת האישה החוקית נדחתה. 

וביתר פירוט: אישה ואם לילדים, שגילתה לדבריה כי בן-זוגה בגד בה עם פילגש, אישה שאף נולדו לו ממנה שני ילדים, הגישה נגד בעלה תביעה לפי דיני הנזיקין והחוזים. סכום התביעה - 2,600,000 ₪! האישה טענה לנזקים שנגרמו לה בשל הבגידה ועקב הפרת חוזה הנישואין. האישה עתרה לביהמ"ש להתיר לה לצרף את המאהבת כנתבעת נוספת. באופן טבעי, הפילגש אינה קרובת משפחה של האישה, ולכן לא יכולה הייתה האישה לתבוע אותה ישירות בבית המשפט לענייני משפחה, אשר נועד לתביעות בין קרובי משפחה ובענייני משפחה. 

האם יתכן, טענה התובעת, שאישה זרה תגזול בעל מאשת חיקו ומצאצאיהם, ואף תביא עמו לעולם ילדים מחוץ למסגרת הנישואים? הרי יש בכך רמיסה של הערכים המוסריים המקובלים בחברה שלנו.

אגב, גם הבעל טען כי האישה בעצמה נאפה ובגדה בו, ואף התוודתה בפניו על בגידותיה.

השופט יחזקאל אליהו מבית המשפט לענייני משפחה ברמת-גן, בהתאם לפסיקה קודמת דומה שניתנה בבתי משפט השלום בעבר, לא התיר לאישה החוקית לצרף את הפילגש בתור נתבעת נוספת בתביעת הנזיקין, לרבות תביעה חוזית וכספית, אותה הגישה נגד הבעל. בית המשפט הסתמך על סעיף 62 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), אשר קובע כי יחסי הנישואין אינם נחשבים לחוזה, ולכן לא ניתן לתבוע פיצוים מאדם אשר גורם לאדם שני, הנשוי לאדם שלישי, להפר את נדרי הנישואין או לפרק את קשר הנישואין. סעיף 62 א' הנ"ל קובע את העוולה של גרם הפרת חוזה. המאהבת אינה נשואה לאישה, ואין לה חוזה עימה. לכאורה הבעל הוא זה שיש לו חוזה עם אשתו, חוזה נישואין, כאשר המאהבת גרמה לו, כך לטענת האישה, להפר את החוזה איתה. ואולם, סעיף קטן 62 ב' הנ"ל קובע כי לא ניתן כלל להגיש תביעה שכזו בגין הפרת יחסי נישואין, שכן הללו אינם נחשבים לחוזה.

לא ניתן אפוא בישראל לתבוע פיצויים מאדם אשר פיתה אדם אחר וגרם לו להרוס את נישואיו.  אפילו אם יוכח בבית המשפט כי המאהב או המאהבת היו אכן אשמים בפועל בפירוק הנישואין של מי שאיתו ניהלו רומן, עדיין לא ניתן יהיה לתבוע מהם פיצויים, כי לא קיימת עילה משפטית מתאימה. 

פיצויים כספיים בגין בגידה של בן הזוג

ביולי 2011 ניתנה החלטה לפיה ניתן עקרונית לקבל פיצויים על בגידה, על ידי ביהמ"ש לענייני משפחה בטבריה. מלימוד פסק הדין נראה כי קשה מאד להיפרע פיצויים בגין עילה כזו. השופט הגביל את סכום הפיצוי לסך של לא יותר מ- 50,000 ₪, קבע כי התביעה תוגש רק אחרי הגט, הפיצוי יינתן רק לתובע שלא בגד גם הוא, והציב עוד הגבלות נוספות. כבר בינואר 2012 אותו הרכב באותו תיק נתן פסק דין בו דחה את התביעה על הסף לגופה, אך מבלי לחזור בו מקביעות החלטת הביניים, אשר הכירה עקרונית בעילה ולא דחתה את התביעה על הסף, ואף הציבה כללים ומבחנים לקיום העילה המשפטית. ביהמ"ש הסביר כי החלטת הביניים בדבר אי סילוק על הסף של התביעה התייחסה אך ורק לשאלה העקרונית, האם ניתן להגיש ולברר במשפטנו תביעה נזיקית וחוזית בגין בגידה. השלב בו ניתנה החלטת הביניים היה שלב מקדמי ביותר, עוד בטרם התבררו הפלוגתאות לגופן, לא נתבררו העובדות ולא הוצגו ראיות. לאחר שמיעת הראיות, נקבע כי זה אינו המקרה הספציפי המתאים לפסיקת פיצויים בגין בגידה. להלן המבחנים שקבע ביהמ"ש, אשר בהתקיימם ייפסקו פיצויים. להלן ציטוט:

"יש לצמצם המקרים בהם תוכר עילת הניאוף כעילת תביעה ויש לקבוע, כי לבית המשפט לענייני משפחה סמכות טבועה לדחות תביעה שכזו לפי שיקול דעתו אם היא עלולה לערער את בסיס האיזון הרכושי בין הצדדים או אם עולה חשש שהיא נועדה להכניס את עיקרון האשם לדיון בענייני איזון המשאבים.
יש לקבוע מראש, כי הפיצויים בגין הפרת חובת האמונים ובגין הניאוף יהיו מוגבלים ביותר לכ-50,000 ₪ בלבד, בדומה לנזק הבלתי ממוני שאינו צריך הוכחה כאמור בסעיף  7א(ב) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965 וכאמור בסעיף 29א(ב)(1) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א – 1981 (אלא אם מדובר במקרה נדיר של נזקים נפשיים מוכחים ובלתי הפיכים).
הפיצויים יוגבלו במיוחד, מקום שבו תותר הגשת התביעה אך מדובר בבני זוג שמנהלים בינם לבין עצמם הליכים רכושיים נוספים בגין פקיעת הקשר.
אין להתיר הגשת תביעה כאמור, אלא לאחר גירושי או התרת הנישואין הצדדים.
יש לבחון האם הדין הדתי החל על הצדדים, ככל שהם משתייכים לאותה עדה דתית מסדיר סוגיית הפיצוי בגין הניאוף (של כל אחד מהצדדים), כך שלא יחול "כפל  פיצוי" ולא יתרחש מצב של סתירה בין החלטות שיפוטיות (כך למשל תביעה של בעל בגין ניאוף בבית הדין הרבני עלולה להידחות והוא יחויב בכתובה ומנגד עלולה תביעתו לפיצוי כספי בגין אותו ניאוף להתקבל בהליך האזרחי וכל עלול להיווצר מצב שבו תהיינה הכרעות סותרות ביחס לאותה עילה). כן יש לבחון בכל מקרה ומקרה האם התביעה לא מוגשת כדי לרפות ידיו של בעל הדין שכנגד בערכאה הדתית.
יש לשלול זכות לפיצוי מהתובע אם מוכח, כי גם הוא נאף מצדו במהלך הנישואין.
ייתכן ויהא מראש לשקול בירור הנזק שנגרם לתובע ואם לא יוכח נזק או פגיעה של ממש בתובע, לא תהא לאותו תובע זכות תביעה (בדומה להוראת סעיף 6 לחוק הגנת הפרטיות לעיל).
רשימת השיקולים השיפוטיים אינה רשימה סגורה וממקרה למקרה תוסיף הפסיקה שיקולים לכאן או לכאן שיצדיקו או ישללו פסיקת פיצוי בגין תביעה כאמור."

סירוב לאפשר פונדקאות בישראל להורים מבוגרים – אישה בת 53 ובעל בן 58 

ביהמ"ש לענייני משפחה במחוז תל-אביב,  בהחלטה מפברואר 2010, דחה תביעה שעניינה בקשה לאישור זוג כ"הורים מיועדים" לצורך הסכם פונדקאות.  נקבע כי המשקל הרב שנתנה ועדת האישורים מכוח חוק ההסכמים לנשיאת עוברים, לשיקול גילם המבוגר של בני הזוג הינו ראוי, מאוזן ועונה לתכליות מוסד הפונדקאות, מאחר ויש להתחשב בערך האחריות ההורית שנבחן לאורך ציר הזמן וכן לאור תכלית החוק, אשר נועד לסייע לנשים בגיל הפריון הסובלות ממצב פתולוגי שאינו מאפשר להן ללדת.
התובעים הנם בני זוג, אשר ועדת האישורים לפי חוק הסכמים לנשיאת עוברים דחתה את בקשתם להתקשר בהסכם פונדקאות וקבעה, כי ההליך מותנה בהיותה של האישה בגיל הפוריות. מכאן התביעה. התובעים עותרים לאישורם כ"הורים מיועדים".
לטענתם, ההחלטה בלתי סבירה ומפלה, משום שהוענק משקל מועט ובלתי מספק לשיקולים נוספים ולנסיבותיהם המיוחדות. לטענת הנתבעת, החלטת הוועדה סבירה וראויה ואין מקום להתערב בה. לדידה, מתן משקל סגולי רב לשיקול הגיל מהווה הסדר ראוי, מאוזן, ענייני ומקצועי עונה לתכליות מוסד הפונדקאות.

בית המשפט קבע:
הזכות לחיי משפחה ולמימוש הורות בדרך טבעית הוכרה בפסיקה כזכות חוקתית הנגזרת מכבוד האדם וכן מהגשמת הזכות לאוטונומיה אישית ולמימוש עצמי. במהלך השנים התפתחו טכניקות הולדה מלאכותיות המאפשרות לבני אדם החפצים להיות הורים, אך אינם מסוגלים להוליד ילדים בדרך הטבע, להגשים את שאיפתם. כזה הוא הליך הפונדקאות המוסדר בחוק הסכמים לנשיאת עוברים. עם זאת יודגש, כי במצב המשפטי כיום לא קיימת זכות, לא כל שכן זכות חוקתית, לפונדקאות.
המחוקק ביקש להסדיר את השימוש בפונדקאות בגבולות ומגבלות. ועדת האישורים מכח החוק, הנה ועדה רב מקצועית, אשר הרכבה נועד להבטיח בחינה מקיפה של כל ההיבטים הרלוונטיים לעיין אישור הסכם לנשיאת עוברים. הועדה דנה בבקשות המוגשות לה ומחליטה בהן עפ"י אמות מידה מקדמיות מסוימות הקבועות בחוק, או הנחיות שהתגבשו במהלך השנים. אחת מאותן הנחיות היא הנחיה הקובעת הגבלת גיל להורים המיועדים. הגיל אינו מהווה תנאי סף או תנאי גורף, אלא משמש נתון הנשקל לצורך קביעת ההתאמה לתהליך ולכן, במקרים המתאימים יכולה הועדה לסטות מאמת המידה הקבועה.
בענייננו, במועד הגשת הבקשה לראשונה היו התובעים בגילאים מתקדמים: התובעת כבת 53 וחצי והתובע, כבן 58. נראה, כי המשקל הרב שנתנה הוועדה לשיקול הגיל בנסיבות העניין הינו ראוי, מאוזן, ענייני ומקצועי, העונה לתכליות מוסד הפונדקאות. ראוי ורצוי לבחון את הציפייה של אנשים להיות הורים כנגד הערך של "אחריות הורית". כך, ניתן לבחון את יכולתם של ההורים המיועדים לממש את אחריותם כלפי הילד שייוולד לאורך ציר הזמן כשיקול רלוונטי. כמו כן, חוק הפונדקאות נועד כדי לאפשר גישה "לטכנולוגית קצה" לנשים בגיל הפריון הסובלות ממצב פתולוגי המונע בעדן מללדת. מטעם זה קבעה הוועדה, כי גיל ההורות הטבעית הוא נקודת המוצא בהכרעותיה".
בסופו של יום, התביעה נדחתה.

ניתן לתבוע פיצויים בגין הפרת הבטחת נישואין גם מגבר נשוי

אך יש להכביר ראיות – בחודש ספטמבר 2011 בית המשפט לענייני משפחה בנצרת דחה תביעה של אישה שלטענתה אבי בתה, גבר נשוי ואב לילדים, הבטיח לשאת אותה לאישה, אך עזב אותה לאחר שהרתה לו. בתי המשפט הכירו בתביעה מסוג בגין הפרת הבטחת נישואין, ואף פסקו פיצויים, לרוב במקרים בהם היו אינדיקציות ברורות לקיומה של הבטחת נישואים. במקרה האמור, נקבע כי גם אם דובר בין הצדדים על כוונתם להינשא, אותן אמירות לא התגבשו לכלל אמירה מחייבת המצדיקה פסיקת פיצויים בגין הפרת הבטחת נישואין. לא הוכח שהנתבע הציע לתובעת נישואין. התובעת לא טענה למועד בו היה בכוונתם להתחתן. בית המשפט ציין כי לאור הריונה של התובעת, ייתכן והיא פיתחה מערכת ציפיות לגבי הקמת משפחה עם הנתבע, אך מערכת ציפיות זו אינה מהווה הוכחה ברמה הנדרשת. כמו כן, לא הוכח כי לתובעת נגרם נזק עקב הפרת הבטחת הנישואין הנטענת. לא נפסק כל פיצוי.  להבדיל, בתקדים אחר מחודש נובמבר 2011, בית משפט השלום בתל אביב קיבל תביעה וחייב נתבע בתשלום פיצויים בשיעור של 790,000 ש"ח בגין הפרת הבטחת נישואין, ניצול ונטילת כספים מהתובעת.
נפסק כי גרסת התובעת הוכחה בראיות. הנתבע עודד ושכנע את התובעת להתגרש מבעלה. הקשר  נמשך כ- 20 שנים, ובמהלכו הוא הציג אותה לסובבים כאשתו, דאג למחסורה ולמחסור ילדיה ומשך אותה בכחש וברמייה, בטענה שהליכי הגירושין בינו לבין אשתו מתמשכים וכי בכוונתו לשאתה לאישה ולדאוג לפרנסתה ולפרנסת ילדיה כל ימי חייה.
בית המשפט בחן את הסוגיה בה ההסכם שנוצר הוא עם אדם נשוי, וציין כי בפסיקה נקבע כי הסכם להינשא גם אם בעת עריכתו היה אחד מבני הזוג נשוי אינו עומד בסתירה לתקנת הציבור ואינו בטל ככזה.
במקרה דנן, התובעת עשתה כל שיכלה כדי לקיים התחייבותה בחוזה. היא התגרשה מבעלה בלחצו של התובע, הקריבה חייה למענו, טיפלה בו ונתנה לו את כספה וחסכונותיה. בני הזוג היו מוכרים האחד לחבריו של השני, והנתבע נתן ביטוי להתחייבויותיו כלפיה בהזדמנויות שונות.
לסיכום, התביעה נתקבלה והנתבע חויב לשלם לתובעת סך של 790,000 ש"ח.

זכאות לפנסיה בין בני זוג גברים

בפסיקה תקדימית חדשנית, בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב-יפו קיבל תביעה להכרה בזכאותו של גבר הומוסקסואל לקבל קצבת שאירים מקרן "מקפת" לאחר מותו של בן זוגו, שהיה מבוטח בקרן, על אף שהם לא התגוררו תחת קורת גג אחת, והקשר ביניהם הוסתר מפני מכריהם. לטענת התובע, הוא היה בן זוגו של המנוח במשך כ-25 שנים. לטענת הקרן, אכן התקיים קשר בין התובע לבין המנוח, אולם קשר זה לא השתכלל לידי קשר של ידועים בציבור, וכן התובע לא התגורר עם המנוח במשך שנה רצופה עד ליום בו נפטר המנוח. ביהמ"ש בחן את זכויותיו של התובע בהתאם להוראות התקנון האחיד, שהתקין המפקח מכוח חוק הפיקוח על עסקי ביטוח. על מנת להיות מוכר כ"אלמן פנסיונר", הזכאי לקצבת שאירים, על התובע להוכיח כי היה בן זוגו של המנוח לפני חודש הזכאות הראשון של המנוח לקצבת זקנה, וכי גר עם המנוח לפחות שנה רצופה אחת עובר לפטירתו. נקבע כי אין בכך שמדובר בבני זוג מאותו מין כדי להשליך על הזכויות המהותיות המגיעות לתובע, אך עם זאת, בבחינת השאלה אם בני זוג מאותו מין היו ידועים בציבור, הרי שבנסיבות מסוימות יש להביא בחשבון את המיוחד בקשר של בני זוג מאותו מין, בעיקר בהיבט של הוכחת הקשר, דהיינו כמות הראיות וסוג הראיות שיידרשו (ההיבט הראיתי), ולעתים גם בהיבט המהותי, כגון דרישת המגורים המשותפים.
שני הגברים בתקדים זה חשפו את הקשר הזוגי ביניהם במידה מוגבלת וכלפי מספר קטן יחסית של אנשים. נקבע כי גם בימינו, למרות השינוי שחל בפתיחות ובקבלת התופעה של נטייה מינית לבני אותו מין, יש עדיין מי שחיים בארון, ואין להתעלם גם מגילו של המנוח, יליד שנת 1942. לעומת זאת, בדרך כלל חייהם של ידועים בציבור שהם גבר ואישה חשופים יותר לציבור, והם אינם מסתירים את הזוגיות ביניהם.
הדרישה למגורים במשותף אינה דווקנית, נחרצת וחד משמעית, ויש להתאימה לתנאי המקום והזמן, בשים לב להשתנות העתים ועל רקע הנסיבות המיוחדות של המקרה הנדון. העובדה שהתובע היה אחראי לגידול בנו והעובדה שהתובע והמנוח החליטו להסתיר את הקשר ביניהם מבנו של התובע, מהווה "נסיבה אובייקטיבית" אשר יש להתחשב בה עת בוחנים את "דרישת המגורים המשותפים". התובע התגורר עם המנוח באופן סדיר ברוב הימים, למעט בימים בהם שהה עם בנו בדירתו, ומאז שבנו של התובע התגייס, מרכז חייו של התובע היה דירת המנוח. משהוכח שהתובע והמנוח התגוררו יחדיו לפחות בשנה האחרונה עובר לפטירתו של המנוח, וניהלו משק בית משותף, ביהמ"ש קיבל את התביעה להצהרה כי התובע היה בן זוגו של המנוח וזכאי לפנסיית שאירים מהקרן בהתאם להוראות התקנון. 

ידוע בציבור חייב לשלם מזונות עבור הבנות הקטינות שאותן אימצה רק בת זוגו

על פי הדין במדינת ישראל אדם חייב לפרנס ע"י תשלום מזונות את ילדיו הקטינים הביולוגיים, וכן אדם חייב במזונות הילדים של בן-זוגו, כלומר הילדים של בן או בת הזוג הנשואים לנו כדין, שאינם ילדינו הביולוגיים, אלא רק ילדיהם. כמו כן אדם חייב לפרנס ילד שאותו אימץ. אך מה לגבי ילד שאומץ ע"י בן-זוגנו, ולא אומץ כלל על ידנו? בפסק דין תקדימי ומיוחד, בית המשפט לענייני משפחה בקריות קיבל תביעה של אישה כנגד בן זוגה (שלא היה בעלה) לתשלום מזונות לשתי בנותיה, שאותן אימצה לבדה. בני הזוג חיו יחדיו מספר שנים, אך לא נישאו זה לזה. התובעת, אשר סבלה מבעיות פוריות, ולא הצליחה ללדת, אימצה זוג תאומות בחו"ל.  צו בית המשפט הזר קבע כי התובעת היא ההורה המאמץ היחיד של הבנות. עם זאת, הנתבע נרשם בתעודת לידתן של התאומות כאביהן. במקרה דנן, נקבע כי בהתאם לאורחות חייהם, הצדדים ענו על ההגדרה המשפטית של "ידועים בציבור". באשר לתביעת המזונות עבור התאומות, נקבע כי מזונות במהותם הם התחייבות חוזית, שהינה בת שינוי כאשר האכיפה הופכת להיות בלתי צודקת. ההתחייבות החוזית יכולה להיווצר במפורש, למשל ע"י התחייבות בכתב, או במעשה -  קרי הבאת ילדים לעולם, בין אם בצורה ביולוגית טבעית או על ידי אימוץ.  כאשר מדובר בקטינים, שאלת ההשבה אינה קיימת, מאחר והקטינים לא יוחזרו לרחם אמם, וקטינים מאומצים או אחרים לא יטולטלו חזרה למשפחתם הביולוגית, רק בגין ענייני החומר.

במקרה דנן, טרם האימוץ, חתם הנתבע בפני נוטריון על כתב התחייבות לאפוטרופסות על התאומות במקרה בו תיפגע מסוגלותה של התובעת לטפל בהן. לפיכך, נקבע כי ניתן למצוא עיגון לחיוב משפטי במזונות, מכוח אותם מסמכים עליהם חתם הנתבע במהלך הליכי האימוץ. אמנם, נקבע כי האם מסמכים הללו לא מקימים סטאטוס של אבהות, והגבר לא ירשם באבי הקטינות, אך עדיין המסמכים האלה יכולים להקים חיוב חוזי בתשלום מזונות.

בנוסף, הנתבע תרם תרומה מלאה להליכי האימוץ בחו"ל, הן בפן הכלכלי והן בפן הנפשי, כאשר עד לפרוץ הסכסוך עם התובעת, הנתבע ראה עצמו כאבי התאומות לכל דבר ועניין. כך, הנתבע נטל חלק פעיל, ממשי ומהותי בהליך האימוץ, כאשר אין מדובר ב"צופה מן הצד", אלא לכל הפחות, בבן זוג תומך, אשר התנהגותו שידרה לתובעת כי היא יכולה להסתמך עליו כאב.

ילד שנולד מתרומת ביצית בפונדקאות שנעשתה בחו"ל יאומץ ע"י אימו

בית המשפט לענייני משפחה בכפר סבא דחה בקשה להצהיר כי אישה היא אמו של קטין שנולד באוקראינה לאחר הליך פונדקאות בו הופרתה ביצית של תורמת אנונימית (לא ביצית של אותה אישה המבקשת להירשם כאם) בזרעו של בעלה. באותו עניין נזקקו הבעל והאישה להליך של הפריה חוץ גופית בחו"ל, בסיוע אם פונדקאית אזרחית אוקראינה. הבעל הינו כאמור האב הביולוגי של הקטין, שנולד מזרעו, אך הביצית שהופרתה בזרעו של הבעל לא נלקחה מאשתו, אלא מקורה בתורמת אנונימית. באוקראינה נרשמו הן האישה והן הבעל בתעודת הלידה של הקטין, למרות שכאמור הביצית לא נלקחה מגופה של האישה.  בית המשפט הישראלי סירב להכיר בתעודת הלידה ולרשום את האישה כאם הקטין, והיפנה אותה להליך של אימוץ. לדברי ביהמ"ש, תעודת הלידה, המעידה על כך שהמבקשים הם הוריו של הקטין, איננה משקפת קיום הליך מסודר בו נבחנה התאמתם של המבקשים בכלל ושל המבקשת בפרט, ליטול בו חלק. ביהמ"ש קבע כי בעוד שהפונדקאות בארץ נתונה לפיקוח מקצועי מתחילתה עד סופה, כאשר ההליך כפוף למבחן כפול, הן בתחילתו - בטרם אישור הסכם הפונדקאות והן בסופו -  לאחר לידתו של התינוק, הרי ההליך שבוצע באוקראינה נסמך רק על הסכם בין המבקשים לאם הפונדקאית, והוא נעדר ליווי מקצועי. עוד נאמר בפסה"ד: "משעה שבחרו המבקשים לבצע את ההליך בחו"ל, מתוך ידיעה כי התאמתם לתהליך אינה נבחנת כלל, עליהם להיות מודעים לצורך בקבלת חוות דעת, למצער בכל הנוגע למבקשת, לצורך קביעה כי היא אימו של הקטין לכל דבר ועניין, אלא שהמבקשים חפצים לפסוח על שלב זה". בסופו של יום נפסק כי על המבקשת להגיש הליך אחר, ולבקש לאמץ את הקטין, ורק אז תוכל להירשם כאימו. לו הייתה זו ביצית של המבקשת, היו דורשים ממנה להוכיח את אימהותה בעזרת בדיקת רקמות.


בהתאם לחוק הסכמים לנשיאת עוברים (אישור הסכם ומעמד הילוד), התשנ"ו – 1995, קיימת אפשרות לביצוע פונדקאות בשעה שהביצית המופרית אינה של האם המיועדת. לפי ההסדר הקבוע בחוק תרומת ביציות, תש"ע – 2010, תרומת ביציות יכולה לשמש לצורך השתלה בגוף אם נתרמת, או לצורך השתלה באם נושאת על פי חוק הסכמים לנשיאת עוברים. כאשר מדובר בהליך פונדקאות שהתקיים בארץ, חל החוק הנ"ל, וכאשר הביצית מושתלת ברחמה של הנתרמת, היילוד שנולד כתוצאה מתרומת ביצית יהיה ילדה של הנתרמת לכל דבר ועניין. בנסיבות פסה"ד החדש, לעומת זאת, כשמדובר בפונדקאות בחו"ל, החוקים הללו אינם חלים, וטרם יצאה חקיקה מתאימה אשר תנחה את בתי המשפט.

דחיית תביעת אבהות לפי חוק מידע גנטי 

בית המשפט לענייני משפחה בירושלים דחה תביעת אבהות, בה גבר ביקש לבצע בדיקת רקמות או להוכיח בדרכים אחרות את אבהותו על בנה הקטין של חברתו. התובע והנתבעת ניהלו קשר רומנטי, שהוביל לפירוק התא המשפחתי של כל אחד מהם. כתוצאה מהרומן הזה, הנתבעת נכנסה להיריון וילדה. לידת הקטין אירעה שבעה חודשים לאחר שהנתבעת ובעלה התגרשו זה מזה. בפרטי הקטין במרשם האוכלוסין, נרשם כשם אביו של הקטין שמו של מי שהיה בעלה של הנתבעת, אם הקטין, בעת שהרתה. בית המשפט קבע שכיום, לפי התיקון לחוק מידע גנטי משנת 2000, החשש להפיכת הילד לממזר גובר על כל שיקול אחר, ורק במקרה קיצוני של סכנת חיים או סכנה לגרימת נכות חמורה ובלתי הפיכה תיערך בדיקת רקמות. הסבר: לממזר אין כשרות להינשא לפי דין תורה. בית המשפט, לאור תיקון החוק, קובע שחשש הממזרות גובר על הזכות לדעת מי הוא אביו של קטין. מעבר לחשיבות הפסיכולוגית של הכרת אביך מולידך, אביו של קטין זכאי לקיים קשר איתו, חייב לפרנס אותו וכו'. ואולם, המחוקק תחם בחוק את שיקול דעתו של ביהמ"ש והעמיד את כשרות היוחסין של הקטין כשיקול מרכזי יחיד העומד לנגד עיניו, ושאפשר שייסוג רק במקרה קיצוני של סכנת חיים או גרימת נכות בלתי הפיכה (סע' 28ה(4) לחוק). בהתאם לחוק, בית המשפט נזקק לחוות דעת מנשיא ביה"ד הרבני הגדול, שקבעה באותו תקדים באופן חד משמעי, כי הבדיקה עלולה לפגוע פגיעה חמורה בכשרותו של הקטין. משלא היה מדובר במקרה של מניעת סכנה לחיי אדם או נכות חמורה בלתי הפיכה של אדם, נדחתה הבקשה לביצוע בדיקת רקמות. לחילופין, עתר הנתבע להבאת ראיות נוספות להוכחת האבהות, קרי להוכיח כי הוא אבי הקטין בעזרת ראיות נסיבתיות אחרות במקום בדיקת רקמות. גם בקשה זו נדחתה. נפסק יש לנהוג ברוח החוק גם בעניין של הבאת ראיות נסיבתיות, שכן כל תוצאה אחרת עלולה לסכל את מטרת החוק, ולחתור תחת כוונת המחוקק. זאת, לאור העובדה שהן כוונת המחוקק ככלל והן חוות דעת נשיא ביה"ד הרבני הגדול בפרט, מלמדות שאין לאפשר בכל אופן שהוא שכשרותו של הקטין תפגע. אמור מעתה:  הכלל הוא אפוא שחשש לממזרות ימנע בירור זהות האב הביולוגי.

הפריה מלאכותית מזרעו של מנוח שלא הכיר את האם המיועדת בחייו

בהחלטה יוצאת דופן, בית המשפט לענייני משפחה בקריות התיר לבצע הפריה מלאכותית של אישה בזרע של מנוח, שלא רק שלא היה מעולם בן-זוגה, אלא שכלל לא הכירו זה את זו בחייו. הייחוד בפסק הדין הוא שעד כה אפשרו הליך שכזה רק לבני זוג.  נדיר מאד לקבל בישראל היתר לביצוע הפריה חוץ גופית לא אנונימית כאשר ההורים המיועדים אינם מכירים כלל האחד את האחר. במצב הרגיל, זוג שנזקק להפריה שכזו הוא בעל ואישה או ידועים בציבור. במקרה של הפריה מזרעו של מנוח, גבר שנפטר, הדין התיר אותה רק למי שהייתה בת הזוג שלו בחייו. כמו כן ניתן בישראל לקבל תרומת זרע אנונימית בבנק הזרע, שגם אז אין היכרות מוקדמת בין האב הביולוגי לאם הביולוגית, אך במקרה כזה אין לאם ולילד אפשרות לברר בכלל את זהותו של האב, או את זהותם של בני משפחתו. בנסיבות פסק הדין הנ"ל היה מדובר בחייל צעיר שזהותו ידועה, שנפטר ממחלת הסרטן, אך הספיק להקפיא בחייו זרע. זוהי פרוצדורה רפואית מקובלת, להקפיא זרע של גבר בטרם ביצוע הקרנות וטיפולים כימותרפיים, אשר עלולים לפגוע באיכות הזרע ובפוריות הגבר, גם אם הלה יצליח לנצח את מחלת הסרטן. הבקשה לבית המשפט הוגשה בהסכמת הוריו של הבחור המנוח, שרצו נכד ממנו, והאישה המבקשת, שלה עצמה אין הורים, והגיעה כבר לגיל 40 שנה, ולא רצתה  להסתפק בתרומת זרע אנונימית, אלא ללדת ילד שיהיו לו קשרים משפחתיים.  הסבים המיועדים והאם המיועדת הגיעו להסכם מפורט ביניהם בנוגע לקטין שייוולד מההפריה, מזונותיו והסדרי ראייתו. בית המשפט, בבואו להחליט בבקשה, ניסה להתחקות אחר רצונו של המנוח, על מנת לכבד רצון זה ולתת לו תוקף. לו בית המשפט לא היה משתכנע שהמנוח אכן רצה להביא לעולם ילדים, הבקשה לא הייתה מתקבלת. כיון שהוכח מתוך עדויות הוריו של המנוח, מתוך ריאיון שהעניק המנוח לעיתון עוד בחייו, ומבלוג שנהג לכתוב ברשת, כי היה לו רצון עז להפוך לאב, הבקשה התקבלה. למעשה, ילד שייוולד בהליך שכזה, ייוולד יתום מאב, אך יוכל לדעת מי היה אביו.

פוליגרף – מכונת אמת – האם היא אמיתית?

קיימים וויכוחים רבים בשאלת אמינותה של מכונת האמת, הפוליגרף, מכשיר האמור לקבוע לפי מדדים גופניים שונים אם הנבדק דובר אמת או משקר. יש הטוענים כי עלה בידם להוליך שולל את מכשיר הפוליגרף. אחרים טוענים כי היו דוברי אמת בעת שנבדקו בעזרת המכשיר, ונעשה להם עוול חמור כאשר המכשיר הצביע עליהם כדוברי שקר. ידועים בהיסטוריה מקרים אחדים של מרגלים מפורסמים וסוכנים כפולים, בני ארצות שונות, אשר עברו בדיקות חוזרות ונשנות במכונת אמת, מבלי שסודותיהם נחשפו. יתכן גם כי המכשיר כשלעצמו הינו מוצלח, גם אם אינו חודר לב וכליות, אלא שלעתים אלו שמפעילים אותו אינם יודעים כיצד להשתמש בו נכונה. מה שבטוח הוא שאם המכשיר היה פוגע בול בכל מדידה, לא היינו צריכים בכלל שופטים ובתי משפט, והיינו יכולים להסתפק בפוליגרף כדי לברור בין תובע לנתבע. בתקדים יוצא דופן ביותר, בית הדין הרבני האזורי בחיפה חייב אישה, על פי בקשת בעלה, להיבדק בפוליגרף בשתי שאלות: האם השתמשה בסמים אסורים והאם קיימה קשרים רומנטיים עם גברים זרים. לעתים קרובות, בני זוג בהליכי גירושין שולחים חוקרים פרטיים זה בעקבותיו של זה, כדי לבדוק את נאמנותם ולגלות אם הם בוגדים בהם. הבעל במקרה הזה לא הצליח למצוא הוכחות חיצוניות לחשדותיו, אשר לא נתנו לו מנוח, כי אשתו בגדה בו עם גברים אחרים, וכי נטלה סמים מסוכנים. הוא נזקק למידע הזה כדי לכפות על אשתו גירושין בבית הדין הרבני, וכדי להימנע מלשלם את מזונותיה וכתובתה. כיון שכך, הבעל ביקש מבית הדין הרבני צו שיאלץ את אשתו לעבור בדיקת פוליגרף. מעניין אם ההחלטה תעמוד למבחן בית הדין הרבני הגדול או בג"צ. זהו פס"ד מאד מעניין, כי במדינת ישראל, במשפטים פליליים הפוליגרף אינו קביל בכלל, למרות שלעתים המשטרה עושה בו שימוש לצורכי חקירה, ואילו במשפטים אזרחיים הוא קביל רק בהסכמת שני הצדדים, והנה קמה הערכאה הדתית הרבנית, ורואה את עצמה מוסמכת לכפות בדיקה כזו ולהסתמך על ממצאיה! בתחום דיני המשפחה אנו פונים לעתים קרובות לבדיקת פוליגרף בהסכמת הצדדים בתיקים של אלימות במשפחה. כיון שלרוב תקיפה אלימה או תקיפה מינית בין קרובי משפחה מתרחשות בחדרי חדרים, ללא עדים חיצוניים, וכאשר כל אחד מהצדדים מעלה גרסה עובדתית סותרת לזו של משנהו לאירועים שהתרחשו, הפוליגרף מאפשר מקור נוסף להכרעה.