אושרה צוואה לטובת עוזרת הבית - בניגוד לחוות דעת מומחה לגבי כשרות הקשיש המצווה
על קצה המזלג: אדם מבוגר אשר לא היו לו אישה או ילדים הוריש בצוואתו את כל עיזבונו לטובת מנהלת משק ביתו, אשר טיפלה בו במהלך שבע עשרה שנים. משביקשה עוזרת הבית לתת תוקף לצוואה, אחייניו של הקשיש הגישו התנגדות לקיומה. האחיינים הגישו תביעה מתאימה לבית המשפט, ובה טענו שאותה עוזרת בית "התלבשה" במרמה ותוך מהלך מתוכנן היטב על כול נכסיו. בית המשפט לענייני משפחה בראשל"צ לא קיבל טענות אלו, וקבע כי בעוד שהם, קרובי משפחתו האמתיים של הקשיש, לא נטלו כל חלק בטיפול בו, ולא היו קרובים אליו, הנה הזוכה לפי הצוואה טיפלה בו היטב, ולכן מגיע לה ליהנות מן מצוואה. ולא נפל חוסר יושר בהתנהלותה.
וביתר פירוט: אותה עוזרת בית החלה לעבוד בביתו של המנוח כאשר גם אשתו הייתה עדיין בין החיים, ובאותה תקופה היא טיפלה בשני בני הזוג, אשר לא היו להם ילדים שידאגו להם. עוזרת הבית קיבלה כמובן שכר, בעוד שקרובי משפחה אחרים לא אצו לדאוג לטיפול בבני הזוג המבוגרים חינם אין כסף. אותה אישה המשיכה בעבודתה אף לאחר מות אשת הקשיש, ואז טיפלה לבדה בקשיש, אשר מצבו הרפואי הלך והורע ברבות הזמן. האלמן הלך לעולמו בגיל תשעים שנה, והותיר בעיזבונו שמונה מאות אלף ₪ אשר היו מופקדים בחשבון הבנק שלו.
שנים אחדות בטרם פטירתו חתם המנוח על צוואה, אשר שני עורכי דין שימשו עדים לה. במסגרת הצוואה בחר להותיר את כל כספיו ורכושו לאותה עוזרת בית. לאחר מותו, הגישו כאמור קרובי משפחתו הנותרים, אחייניו, התנגדות לקיום צוואתו.
האחיינים טענו בבית המשפט כי בעת כתיבת צוואתו המנוח לא היה כשיר לעורכה, משום שסבל ממחלת פרקינסון וכן משיטיון (אלצהיימר). לגרסתם, הקשיש פיתח תלות מקיפה בעוזרת הבית שלו, והיא ניצלה זאת בכדי לזכות ברכושו. עוד טענו כי עובדת משק הבית דאגה לבודד את המנוח, ולתקוע טריז בינו לבין בני משפחתו, על מנת להצליח במטרתה.
אליבא דתובעים, מיד לאחר מות הקשיש, יום אחד בלבד לאחר לכתו, ניסתה העוזרת להוציא את הכסף שבחשבון הבנק שלו. לדבריהם, עמדו בקשר עם המנוח, פגשו בו באירועים משפחתיים ובחגים, וביקרוהו מעת לעת.
העוזרת מצידה סיפרה כי היא והמנוח, וקודם לכן גם אשת המנוח בחייה, עמדו בקשר חם וקרוב כמו של בני משפחה. לטענתה המנוח היה מבלה את החגים דווקא אתה ועם בני משפחתה. העוזרת טענה שהמנוח לא היה תלוי באיש בעת שפנה לעורך דינו והניח את הצוואה, אלא טיפל בעצמו בכספיו ובסידוריו, ואף נהג ברכב.
כנהוג כאשר מתעוררת שאלה של כשרות משפטית, ביהמ"ש מינה מומחה רפואי. הלה קבע כי ישנה וודאות של חמישים אחוז לכך שהמנוח לא הבין בטיבה של צוואה, כיון שסבל מדמנציה שפגעה במצבו הקוגניטיבי. ואולם, כבוד השופטת בן-שחר דחתה את מסקנת המומחה, והחליטה לקבל את הצוואה.
בית המשפט שעה לעדויותיהם של מכרים של המנוח, כגון שכנים , שסיפרו כי היה צלול בדעתו וכי רצה לגמול לעוזרת.
השופטת פסקה כי אם מטפלים באדם בודד מתוך רצון לקבל פרס בדמות ירושה בצוואה, ואף אם מבקשים מהקשיש ומשכנעים אותו לעשות צוואה למענכם, אך ללא איום, אין בכך כל פגם. לפי השופטת, המנוח לא היה קרוב במיוחד לאחייניו. הם לא טיפלו בו ולא דאגו לו ובעיקר הסתמכו על העוזרת שתעשה זאת. ואכן, העוזרת, שעשתה לצדו ימים כלילות, הייתה האדם הקרוב ביותר למנוח בשנים האחרונות לחייו.
וביתר פירוט: אותה עוזרת בית החלה לעבוד בביתו של המנוח כאשר גם אשתו הייתה עדיין בין החיים, ובאותה תקופה היא טיפלה בשני בני הזוג, אשר לא היו להם ילדים שידאגו להם. עוזרת הבית קיבלה כמובן שכר, בעוד שקרובי משפחה אחרים לא אצו לדאוג לטיפול בבני הזוג המבוגרים חינם אין כסף. אותה אישה המשיכה בעבודתה אף לאחר מות אשת הקשיש, ואז טיפלה לבדה בקשיש, אשר מצבו הרפואי הלך והורע ברבות הזמן. האלמן הלך לעולמו בגיל תשעים שנה, והותיר בעיזבונו שמונה מאות אלף ₪ אשר היו מופקדים בחשבון הבנק שלו.
שנים אחדות בטרם פטירתו חתם המנוח על צוואה, אשר שני עורכי דין שימשו עדים לה. במסגרת הצוואה בחר להותיר את כל כספיו ורכושו לאותה עוזרת בית. לאחר מותו, הגישו כאמור קרובי משפחתו הנותרים, אחייניו, התנגדות לקיום צוואתו.
האחיינים טענו בבית המשפט כי בעת כתיבת צוואתו המנוח לא היה כשיר לעורכה, משום שסבל ממחלת פרקינסון וכן משיטיון (אלצהיימר). לגרסתם, הקשיש פיתח תלות מקיפה בעוזרת הבית שלו, והיא ניצלה זאת בכדי לזכות ברכושו. עוד טענו כי עובדת משק הבית דאגה לבודד את המנוח, ולתקוע טריז בינו לבין בני משפחתו, על מנת להצליח במטרתה.
אליבא דתובעים, מיד לאחר מות הקשיש, יום אחד בלבד לאחר לכתו, ניסתה העוזרת להוציא את הכסף שבחשבון הבנק שלו. לדבריהם, עמדו בקשר עם המנוח, פגשו בו באירועים משפחתיים ובחגים, וביקרוהו מעת לעת.
העוזרת מצידה סיפרה כי היא והמנוח, וקודם לכן גם אשת המנוח בחייה, עמדו בקשר חם וקרוב כמו של בני משפחה. לטענתה המנוח היה מבלה את החגים דווקא אתה ועם בני משפחתה. העוזרת טענה שהמנוח לא היה תלוי באיש בעת שפנה לעורך דינו והניח את הצוואה, אלא טיפל בעצמו בכספיו ובסידוריו, ואף נהג ברכב.
כנהוג כאשר מתעוררת שאלה של כשרות משפטית, ביהמ"ש מינה מומחה רפואי. הלה קבע כי ישנה וודאות של חמישים אחוז לכך שהמנוח לא הבין בטיבה של צוואה, כיון שסבל מדמנציה שפגעה במצבו הקוגניטיבי. ואולם, כבוד השופטת בן-שחר דחתה את מסקנת המומחה, והחליטה לקבל את הצוואה.
בית המשפט שעה לעדויותיהם של מכרים של המנוח, כגון שכנים , שסיפרו כי היה צלול בדעתו וכי רצה לגמול לעוזרת.
השופטת פסקה כי אם מטפלים באדם בודד מתוך רצון לקבל פרס בדמות ירושה בצוואה, ואף אם מבקשים מהקשיש ומשכנעים אותו לעשות צוואה למענכם, אך ללא איום, אין בכך כל פגם. לפי השופטת, המנוח לא היה קרוב במיוחד לאחייניו. הם לא טיפלו בו ולא דאגו לו ובעיקר הסתמכו על העוזרת שתעשה זאת. ואכן, העוזרת, שעשתה לצדו ימים כלילות, הייתה האדם הקרוב ביותר למנוח בשנים האחרונות לחייו.
שינוי הסדרי הראייה לאחר מעבר דירה של ההורה המשמורן
הבעל והאישה
התגרשו זה מזה, והבת המשותפת נמסרה למשמורתה של האם, שהתגוררה אתה במרכז הארץ.
ברבות הימים, העתיקה האם את מקום מגוריה לצפון הארץ. האם ציפתה כי האב יישא במלוא
הנטל של הסעת הבת לביקורים אצלו, הלוך ושוב. האב לא יכול היה למנוע את מעברה האם
כאמור, משום שהסכם הגירושין בין הצדדים התייחס מראש לאפשרות שכזו, לפיה האם תעבור
בעתיד דירה ביחד עם הקטינה לצפון הארץ, ואפשר אותה. התיק נדון בשני גלגולים
(בינתיים) – בבית המשפט לענייני משפחה ובערעור לבית המשפט המחוזי.
אמנם הסכם הגירושין התייחס למצב בו האם תעתיק את מקום מגוריה, ואף צוין בו כי במקרה כזה יהא על ההורים להסכים על מתווה חדש של ביקורים בין הבת לאב, אך הוא לא קבע הסדר ביקורים אלטרנטיבי מדויק, והותיר את הסוגיה פתוחה ובלתי מוסדרת. הצדדים לא הצליחו להגיע להסכמה חדשה בדבר הסדרי הראייה, ודבר זה אילץ את האב להגיש תביעה חדשה לבית המשפט לענייני משפחה.
ואכן, כנהוג במקרה בו ההורים אינם משכילים להגיע לפשרה, בית המשפט אמר את דברו, וקבע לוח ביקורים חדש המתאים למצב המגורים החדש. לא זו אף זו – בית המשפט אף קבע קביעות בנוגע לחלוקת עול ההסעות עקב המרחק החדש שנפער בין בתי הצדדים. כך נפסק אפוא, כי היות שהייתה זו אם הילדה שבחרה להתרחק לאזור אחר בארץ, הרי שמוטלת עליה החובה ליטול חלק בהבאתה ובהחזרתה של הילדה אל האב, וזאת בהיקף של שליש מן הביקורים.
כך נאמר ביחס להיבט הפיזי של ההסעה. להבדיל ממנו, בפן הכספי של ההסעות מצא בית המשפט לנכון להטיל את כל ההוצאות על האב – גם לגבי שני-שלישי ההסעות שהוא יבצע וגם לגבי שליש ההסעות שהאם תבצע.
אם הקטינה ערערה על ההחלטה הנ"ל לערכאה הגבוהה יותר – בית המשפט המחוזי. היא הלינה על כך שהיא מיטלטלת בדרכים והדבר מטריד אותה וגוזל את הפנאי המועט שלרשותה. לפי גרסתה של הגרושה, בהסכם הגירושין נקבעו לילדה תשלומי מזונות קטנים יותר, משום שההסעות הוטלו על הגרוש.
גם ערכאת הערעור סברה כי צודק ונכון שגם האם תשתתף בנסיעות אשר נדרשות בעצם עקב המעבר שלה, ובפרט שהאב משלם לבדו את עלות הנסיעות ואף מבצע את החלק הארי שלהן. והנה, למרות זאת, בית המשפט החליט להפחית את חלקה של המערערת עוד יותר. במקום שליש מן ההסעות, כפי שנקבעה בערכאה הנמוכה, חויבה האם להסיע את הילדה רק פעם בשבוע, ולא יותר.
בית המשפט היפנה את האם להגיש תביעה נפרדת להגדלת המזונות, אם יש לה טענות בנושא זה.
אמנם הסכם הגירושין התייחס למצב בו האם תעתיק את מקום מגוריה, ואף צוין בו כי במקרה כזה יהא על ההורים להסכים על מתווה חדש של ביקורים בין הבת לאב, אך הוא לא קבע הסדר ביקורים אלטרנטיבי מדויק, והותיר את הסוגיה פתוחה ובלתי מוסדרת. הצדדים לא הצליחו להגיע להסכמה חדשה בדבר הסדרי הראייה, ודבר זה אילץ את האב להגיש תביעה חדשה לבית המשפט לענייני משפחה.
ואכן, כנהוג במקרה בו ההורים אינם משכילים להגיע לפשרה, בית המשפט אמר את דברו, וקבע לוח ביקורים חדש המתאים למצב המגורים החדש. לא זו אף זו – בית המשפט אף קבע קביעות בנוגע לחלוקת עול ההסעות עקב המרחק החדש שנפער בין בתי הצדדים. כך נפסק אפוא, כי היות שהייתה זו אם הילדה שבחרה להתרחק לאזור אחר בארץ, הרי שמוטלת עליה החובה ליטול חלק בהבאתה ובהחזרתה של הילדה אל האב, וזאת בהיקף של שליש מן הביקורים.
כך נאמר ביחס להיבט הפיזי של ההסעה. להבדיל ממנו, בפן הכספי של ההסעות מצא בית המשפט לנכון להטיל את כל ההוצאות על האב – גם לגבי שני-שלישי ההסעות שהוא יבצע וגם לגבי שליש ההסעות שהאם תבצע.
אם הקטינה ערערה על ההחלטה הנ"ל לערכאה הגבוהה יותר – בית המשפט המחוזי. היא הלינה על כך שהיא מיטלטלת בדרכים והדבר מטריד אותה וגוזל את הפנאי המועט שלרשותה. לפי גרסתה של הגרושה, בהסכם הגירושין נקבעו לילדה תשלומי מזונות קטנים יותר, משום שההסעות הוטלו על הגרוש.
גם ערכאת הערעור סברה כי צודק ונכון שגם האם תשתתף בנסיעות אשר נדרשות בעצם עקב המעבר שלה, ובפרט שהאב משלם לבדו את עלות הנסיעות ואף מבצע את החלק הארי שלהן. והנה, למרות זאת, בית המשפט החליט להפחית את חלקה של המערערת עוד יותר. במקום שליש מן ההסעות, כפי שנקבעה בערכאה הנמוכה, חויבה האם להסיע את הילדה רק פעם בשבוע, ולא יותר.
בית המשפט היפנה את האם להגיש תביעה נפרדת להגדלת המזונות, אם יש לה טענות בנושא זה.